פרשת תרומה: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בשלום

הרב דיאנה וילה | פברואר 18, 2021

הרב דיאנה וילה, חברת סגל בית המדרש, הינה חברה בקואליצית ICAR – הקואליציה הבינלאומית למען העגונה ומסורבת הגט. יום העגונה מצויין ברחבי העולם היהודי ביום תענית אסתר. לקראת יום העגונה תשפ"א, אנו מזמינים את הציבור ביום שלישי, י"א באדר תשפ"א (23.02.2021), להצטרף לכנס הוירטואלי שמארגנת הקואליציה. 

בתחילת הפרשה, כשמונים את כל חומרי הגלם הדרושים לבניית כלי המשכן, אלוהים אומר למשה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה:ח'). הפרשנים עמדו על הניסוח  המוזר הזה, שהרי היה צריך להיות כתוב "בתוכו". רבי חיים בן עטר מפרש: "ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל" (אור החיים על הפסוק הנ"ל).

המדרש מפרש  על סמך הפסוק הזה שעם ישראל הוא "אומה ששלום העולמים דר בתוכה" (בראשית רבה, פרשה ס"ו).למה התכוונו חז"ל כשדיברו על "השלום"?  האם מדובר ברוגע?  בחוסר מצב לחימה?

מתוך דבריו של רבן שמעון בן גמליאל (אבות א':י"ח) נעמוד על המשמעות העמוקה של השלום. הוא אמר "על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום". באיזה מובן השלום הוא אחד מעמודי התווך של העולם כולו?

התלמוד הירושלמי יורד לסוף דעתו של רבן שמעון בן גמליאל כשהוא אומר (תענית ד':ב', ס"ח, ע"א) " ושלשתן דבר אחד הן: נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום". רק כשבית דין מחפש את האמת וגוזר דין צדק, חוזר האיזון שהופר על ידי המצב הבלתי תקין ובני אדם יכולים להרגיש שלמים. דין צדק  מאפשר לבני אדם לקבל את חייהם בחזרה.

בהמשך אני אתייחס למצב של חוסר "שלום" במובן שציינתי לעיל, בו נמצאות אלפי נשים יהודיות בארץ ובתפוצות שהן במצב של חוסר איזון משווע: העגונות. אני מתייחסת לעניין בשבוע לפני פורים כי ברחבי העולם היהודי מציינים את יום העגונה הבינלאומי בתענית אסתר. יום זה תורם להעלאת המודעות לבעיה שפוקדת את אותן הנשים ונותן לנו הזדמנות להיערך, כדי שאנחנו או יקירנו לא

ניפול במלכודת הזאת, שלפעמים כל כך קשה להיחלץ ממנה.

בני זוגם של נשים אלה מתנהגים כ"בעליהן" לכל דבר. נשים אלה לא שולטות בעתיד שלהן, הן תלויות ברצונו הטוב כדי לסגור את הפרק הזה של החיים, שלא צלח. חלקן הן צעירות ורוצות להתחתן מחדש ולהביא ילדים לעולם מבעל אחר. השעון הביולוגי שלהן מתקתק. חלקן עוברות התעללות נפשית או פיזית, ואף מגיעות למצב של פיקוח נפש ממשי. למרות שבתי המשפט כולאים את הגברים אם יש הוכחות לאלימות, הבעלים יכולים למשוך את הגט במשך שנים בבתי הדין. כנראה שאלה שוכחים את העיקרון ההלכתי " חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין דף י' עמ' א') – סכנה חמורה מאיסור, ונשים אלה חיות בסכנה ממשית.

ההלכה היהודית דורשת שכל גט בישראל יינתן מרצונו החופשי של הבעל.[1]  אם

הגט ניתן בניגוד לרצונו הוא ייחשב "גט מעושה", האשה תמשיך להיות אשת

איש והילדים שלה מגבר אחר ייחשבו לממזרים. הבעלים הסרבנים יודעים שידיהם על העליונה, בגלל שהרבה בתי דין מאוד חוששים מהשד הזה הנקרה "גט מעושה".

ישנם מבחר פתרונות הלכתיים שנדונו מתקופת התלמוד ועד ימינו. בתי הדין השתמשו בחלקם לאורך הדורות, אחרים ננטשו ובשנים האחרונות הם עולים שוב. כמו כן, הוצעו פתרונות למנוע את מצבי העגינות – חלקם מקובלים על ידי בתי הדין יותר מאחרים. התוצאות החמורות של התרת אשת איש לאדם אחר על ידי גט שהוא פסול, משתקות הרבה בתי דין.  אך, מה שהציבור לא יודע, זה שיש הרבה פתרונות, ולא כולם מהפכניים.[2] אי אפשר לדחות את כולם!

ניתן לקוות שבתי הדין, שיודעים שהם על הכוונת לאור הסחבת בתיקי הגירושין,

יתחילו להשתמש בכל האופציות שההלכה והחוק בישראל נותנים להם. אבל, בינתיים, יום העגונה נותן לנו הזדמנות להרהר בדרך שכל אחד מאיתנו  יכול להשפיע כדי למנוע מצבים כאלה בעתיד.

פתרון מומלץ, שהתקבל על ידי רבנים ודיינים בעלי קומה ותוקפו ההלכתי הוכר בבתי הדין, הוא הסכם קדם הנישואין למניעת עגינות.[3] לא מדובר בהסכם ממון,  שמטרתו לשמור על הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. הסכמי קדם נישואין  אלה,  מחייבים את בן הזוג הסרבן לשלם סכומים חודשיים גדולים.[4]  בשנים האחרונות הרבה זוגות, בעיקר בחוגים הדתיים לאומיים, חותמים על הסכמים כאלה ואף מודיעים על כך תחת לחופה, כדי לעודד את חבריהם לנהוג באותה צורה. כך הם מתחתנים כששני בני הזוג הם שווי זכויות בכניסתם לחופה. בפועל, בני הזוג שמתחתנים עם הסכם, עלולים לא להגיע כלל למצב של סרבנות במקרה של גירושין,[5] כי הם יודעים שזה יוביל לסנקציות שהם הסכימו עליהם בתחילת דרכם המשותפת. כך נמנע סבל מיותר לא רק מבני הזוג, אלא גם מילדיהם המשותפים.

כל זוג שמתחתן מצפה שזה יהיה לנצח, ואם הם נפרדים, זה מאוד עצוב.[6] למקרים אלה, היהדות מכירה באפשרות של גירושין (בארץ כ- 30% מהזוגות מתגרשים) ולפעמים ניתן להבחין בתופעה המכוערת של הסרבנות.

בתחילת פרשתנו עם ישראל מתבקש לתרום לצורך משכן, בו ישכון הקב"ה. הוא לא רק ישכון בתוך המשכן, אלא בעיקר בתוך בני ישראל ("וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם") וגם  ישכין ביניהם שלום.

יש כלל ידוע ש"אין סומכים על הנס". אנחנו חייבים לתרום לאווירה טובה יותר, לעזור לבני הזוג הנפרדים ללכת כל אחד בדרכו עם הפגיעה המזערית ביותר ולמנוע סבל של שנים מנשים שהופכות עגונות –  זה וודאי אינו רצונו של הקב"ה. אם נעשה את שלנו, נפתח פתח כדי שרוחו של הקב"ה יוכל לשכון על בני הזוג,  ויצליחו לסיים את הפרק הזה בחייהם מתוך כבוד הדדי ובשלום.

[1] אמנם מאז חרם דרבינו גרשום, בסוף המאה העשירית, דרושה גם הסכמת האשה לקבל את הגט, אך ההשלכות של סרבנות כלפי האשה חמורות הרבה יותר, כיוון שאם היא תלד מגבר אחר, הילדים ייחשבו ממזרים. ראו "פתרונות לבעיית סרבנות הגט בהלכה, קואליציית עיקר, ירושלים תשס"ח, עמ'  13 (ניתן להוריד בעברית ובאנגלית באתר הקואליציה:  http://icar.org.il/files/booklet2.pdf ). לתיאור מצב העגונות בישראל ראו – דיאנה וילה ומוניק זיסקינד גולדברג, ללמוד וללמד 4, "הסכמי קדם נישואין כפתרון בעיית העגונות בימינו", המרכז לחקר האשה בהלכה, מכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים, תשס"ז, עמ' י"ג-ט"ז (ניתן להוריד ב – 5 שפות ב- www.responsafortoday.com).

[2] ראו דיאנה וילה ומוניק זיסקינד גולדברג, "זעקת דלות, פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו", המרכז לחקר האשה בהלכה, מכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים, תשס"ו.

[3]  יש נוסחים שונים – יש לוודא שהם תקפים מבחינה הלכתית לפני החתימה, על ידי התייעצות עם רב/ה, עורך/ת דין מומחה לדיני משפחה או טוען/ת רבני/ת.

[4]  כך אם מדובר בהסכם שוויוני. חלק מההסכמים מחייבים רק את הבעל הסרבן, על בסיס העובדה שאשה מופלית לרעה בתהליך ההלכתי,  כי התוצאות של הסרבנות הבעל חמורות יותר.

[5] עורכות הדין והטוענות הרבניות שפעילות איתי בעיקר, מדווחות שבמקרים אלה זה לא מגיע למבחן בתי הדין, כי הצדדים לא מערימים קשיים לסידור הגט.

[6]  התלמוד מביא את דעת רבי אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ' ע"ב).