פרשת משפטים: עין תחת עין – באמת?!

הרב דיאנה וילה | ינואר 27, 2022

אחד מהחוקים בפרשה שלנו הוא "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כ"א:כ"ד-כ"ה). חוק זה מכונה "lex talionis", שהוא מידה כנגד מידה, כאשר העונש שמקבלים זהה לנזק שנגרם לאדם אחר. בקודקס חמורבי יש פירוט של מקרים, כולל השחתת עין, שבירת עצם ועוד (אם כי אנשי מעמד הגבוה שילמו כסף במקום לקבל נזק זהה לנזק שגרמו).

חז"ל נרתעו מיישום מילולי של חוק דרקוני זה ולמדו באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן שהכוונה היא לתשלום ממון (ראו מכילתא דר' ישמעאל, פרשת נזיקין, פרשה ח' וברייתא בבבא קמא פ"ד עמ' א').

חז"ל קבעו כלל שתקף לכל סוגי הנזקים והוא ש"אדם מועד לעולם" (משנה בבא קמא ב':ו') –  הוא תמיד אחראי ואינו יכול לטעון שלא ידע או לא התכוון. בנוסף, הם הגדירו חמישה דברים עליהם ישלם המזיק: נזק (על הנזק הגופני), צער (על הכאב שנגרם), רפוי (על ההוצאות הרפואיות), שבת (על אובדן הכנסות) ובושת (על ההשלכות הפסיכולוגיות, שחל רק אם היתה כוונה מצד המזיק), ואת האופן בו יש לחשב את התשלום (ראו משנה בבא קמא ח':א').

רבינו חננאל בפירושו על הפסוק שלנו הדגיש שאין אפשרות לגרום לאדם אחר בדיוק את אותו הנזק שהוא הסב, ולכן הפרשנות הנכונה היא שמדובר בתשלום. כך הוא כתב: "אי אפשר שתקיים אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא נטילת אבר ממש. לפי שאי אפשר לאדם לעשות חבורה כאותה שעשה לו חברו באורך וברוחב ובעומק ולא יתכן לו לצמצם. ואם יעשה פחות או יותר לא קיים כאשר עשה כן יעשה לו."

רבי אברהם אבן עזרא פירש: "והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש "עין תחת עין" ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו. ואמר הגאון, כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל, שהוא יותר קשה מהיד, כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב." גם לדעתו הפרשנות הנכונה והצודקת היא שמדובר בתשלומים.

המצווה הזאת מלמדת אותנו עניין מאוד עקרוני על מקומה של התורה שבכתב בהלכה. הסמכות לפרש אותה ניתנה לחז"ל בתורה שבכתב עצמה (דברים י"ז:ט'-י'): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:  וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".

רבים סוברים שמה שנחשב "דאורייתא" – הלכה מהתורה, היא מה שכתוב במפורש בתורה שבכתב.  אך יש דוגמאות רבות לכך שההלכה לא נקבעה לפי פשט הכתוב, בין היתר, כי פשט הכתוב לפעמים סתום (למשל, לא ברור איזה פרי להביא בארבעת המינים; חז"ל קבעו ש"פרי עץ הדר" הוא האתרוג. הם גם אמרו "תפילין מרובעות – הלכה למשה מסיני", למרות שלפי התורה שבכתב אנחנו בכלל לא יודעים מהי צורתן של התפילין). הם קבעו מה נחשב "דאורייתא" ומה "דרבנן" על פי המסורת, כללי הפרשנות והסמכות שהיתה להם, שאפשרה להם לפסוק לא רק באמצעות מדרש, אלא גם להתקין תקנות, לגזור גזרות וללמוד מסברא או ממעשי חכמים.

המצווה של "עין תחת עין" מלמדת אותנו גם לגבי הרגישות של חז"ל לחיי אדם, בגינה צמצמו את הממזרות (ראו קידושין ע"א עמ' א': "משפחה שנטמעה – נטמעה"; הגהת הרמ"א, אבן העזר ב':ה': "והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה") או אפשרו כפיית גט במקרים מסוימים, למרות שעקרונית גט ניתן רק ברצונו החופשי של הבעל (ראו גיטין פ"ח עמ' ב': "גט מעושה בישראל כדין כשר"). הלוואי ונמשיך בדרכם ונצליח להקל על אנשים באמצעות פסקים מודרניים שגם מעוגנים היטב בכללי ההלכה.