מאמרים וטורי דעה

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ

הרב אבי נוביס־דויטש | אוגוסט 23, 2018

במילים אלו פתח ר' מאיר מרוטנבורג את קינתו על שריפת התלמוד בפריס בשנת 1204. מילים אלו מהדהדות בי מאז שראיתי את תמונת סידורן של נשות הכותל שנשרף בראש חודש אב ברחבת הכותל המערבי. הבחירה לשרוף סידור שבו מופיע שמו של הקב"ה בראש חודש אב מצמררת אותי. הלב כואב ונאנח: הכיצד? אל הכאב הזה מצטרף הכאב על חורבנה של ירושלים ועל האלימות הגואה בארצנו, ולצד האש המכלה היוצאת מעזה פושטת אש גם בין יהודים ליהודים בתוך ישראל.

המסורת התלמודית תולה את חורבן בית המקדש השני בשנאת חינם. לפני שלוש שנים בבית הנשיא דרשה הרבה חיה רואן בקר את המילים "שנאת חינם": שנאת החן של האדם האחר משמעה חוסר היכולת למצוא באחר חן וחסד וחוסר היכולת למצוא באחר משהו טוב שמצדיק את מה שהוא עושה. הכעס, השנאה והפחד נוכחים יותר ויותר במפגשים שלנו איש עם רעהו, ואם נדייק אז באינטראקציות כי המפגשים הולכים ופוחתים. בנסיבות אלו לא מפתיע כי יש מי שמעודד בעלי עסקים להיות פתוחים בתשעה באב וכי יש מי ששורף את דרכי הגישה למעיין בעין איתמר – רק כדי שנשים לא יוכלו לגשת אליו.

ועדיין יש משהו יוצא דופן במראה של סידור שרוף שנשרף דווקא כי הוא סידור. שריפתו כאילו אומרת ומתריסה בנשות הכותל "הרצון שלכן להתפלל בחצר בית המקדש (חצר זבליך) אינו ראוי ועד כדי כך אינו ראוי שאפילו לשמו של הקב"ה שנכתב בסידור שלכן אין קדושה.

ישראל היא חברה מגוונת, מרובת שבטים ולאומים. זהו כוחה ועוצמתה, אך לעיתים נדמה ששבטים אלו מסרבים לדור יחד. כאילו באים להדגיש את הבדיחה היהודית על היהודי שנקלע לאי בודד ובנה שם שני בתי כנסת, אחד כדי להתפלל בו ואחד כדי לא להיכנס אליו. האתגר הקיומי שלנו הוא ללמוד לדבר זה עם זה, להבין שמחלוקות הן חלק מן המציאות שלנו, וכי עלינו למצוא את הדרך לשבת יחד ולפתור אותן.

בתשעה באב אנו מציינים את חורבן הבית ורבים מאיתנו מציינים גם את התקווה לבנייתו. אני מייחל ליום בו ייבנה בית המקדש בהתערבות אלוקית שאולי אפילו יירד בשלמותו מן השמיים כך שלא יוסיף עוד אש, מחלוקת ושנאה לירושלים. בינתיים אני מייחל לאחד הניסים שאירע במקדש ושהמשנה מספרת לנו עליו בפרקי אבות : "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". מדי שנה בשנה היו עולים לרגל יהודים רבים, ובמציאות בה בתי מלון אינם קיימים מרבית האנשים לנו אצל תושבי ירושלים שבתיהם היו פתוחים בפניהם. המארחים לא שאלו בכניסה לדעותיהם האישיות או באיזה סידור הם מתפללים. הם פשוט הושיטו יד לעולים לרגל. כאשר אדם מזמין אדם ללון בביתו הוא מכיר בכך שהשונות ביניהם אינה מונעת קשר, ואולי בזה שהוא מאפשר לו ללון בביתו הוא גם מאפשר לו לחלום בו.

האש ששרפה את הסידור בראש חודש אב היא אש שלא נותנת מקום לחלומות של אחרים, ממש כפי שהנוצרים בפריז של המאה ה־13 לא אפשרו ליהודים לחלום את חלומותיהם. האתגר הקיומי שלנו הוא לתת לחלומות של כולנו מקום ולפי הצורך להתעמת איתם בשיחה בביקורת אבל לא באש ובאלימות. בעיניי רק ירושלים שבה אנו מסוגלים, לפחות נפשית ורוחנית, לארח את מי שאנו חולקים עליו לחלום בביתנו – היא כזו שראויה לבניית הבית אשר נחרב.

תוכניות הלימוד

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.