למה החלטתי להיות רב מסורתי בישראל?

דוד אריאס | דצמבר 8, 2019

דוד אריאס נולד בצ'ילה למשפחה מסורתית והוא נכד לסבא וסבתא ניצולי שואה. לישראל עלה בינואר 2014 מתוך אמונה ביהדות ובציונות כאחד, ומתוך הבנה כי מיצוי מלוא הפוטנציאל הגלום בו יכול היה להתאפשר רק בארץ. בשנת 2007 התנדב בקיבוץ קטורה במסגרת שנת הכשרה של תנועת הנוער "נוע״ם דרום אמריקה" ושם פגש את דיאנה, מי שתהיה אשתו לעתיד שעלתה לארץ מארגנטינה בסוף שנת 97 ואשר התנדבה בקיבוץ עם תנועת נוע"ם ישראל. כיום הוא משמש רב הקהילה המסורתית "מוריה" בחיפה ומחליף בתפקידו את הרב דובי חיון. 

איך היה לגדול בצ׳ילה?

לגדול בצ׳ילה הייתה חוויה מדהימה, יש בה שילוב של כל כך הרבה תרבויות ובתוך השילוב הזה, להיות יהודי מסורתי יוצר חוויה עוד יותר מעצימה. להיות חלק ממדינה משגשגת בתוך קהילה יהודית שהיא מוכרת ומכובדת בקרב החברה הצ׳יליאנית. צ׳ילה הייתה מקום מקלט לאלפי יהודים שברחו מאירופה. סבא שלי ז״ל וסבתא שלי תבלח"א תמיד הרגישו צ׳יליאנים והם אסירי תודה למדינה שנתנה להם מקום, לכן תמיד חינכו אותנו לאהוב את צ׳ילה.

למה עלית לארץ?

עליתי לארץ משום שאני מאמין ביהדות ובציונות כאחד, כי אם אני רוצה לנצל את מלוא הפוטנציאל היהודי שיש בי, זה יכול לקרות רק בארץ. אני מרגיש שעם סיום לימודי הרבנות בבית המדרש לרבנים ע״ש שכטר אני ממצה את הפוטנציאל ומנסה למנף את הזהות היהודית שלי. באתי לא רק כדי ללמוד תורה אלא כדי לפגוש אותה בכל פינה ובכל מקום, וגם כי יישוב ארץ ישראל היא מצווה חשובה. עליתי לארץ לבד מבחינה משפחתית אך עמי עלו למטוס סידור, טלית, תפילין וגיטרה, חפצים שמסמלים את מי שאני. כאן חיכתה לי אהבת חיי, דיאנה, אך אימי, אבי, אחיי ואחיותיי, סבתי, האחיינים שלי וכל המשפחה עדיין בצ׳ילה. אבל כמובן שלא עליתי לבד מבחינה רוחנית, איתי עלו לארץ תפילותיהם ושאיפותיהם של דורות שלמים מעמנו שחלמו על הרגע שבו יוכלו לדרוך בארץ ישראל, כך שאי אפשר להרגיש באמת לבד בארץ.

כיום אני מעורב בכמה פרויקטים חברתיים. במשך חמש שנים וחצי הייתי חבר קהילה פעיל מאוד בקהילת מורשת אברהם, הקהילה המסורתית בארמון הנציב בירושלים, קהילה תוססת וחמה שעזרה לי הרבה בתהליך הקליטה. לפני כשלוש שנים בעזרת חברים צ׳יליאנים הקמנו עמותה, "הקהילה הצ׳יליאנית בישראל", ארגון שמטרתו היא לתמוך בעולים החדשים שמגיעים מצ׳ילה ולחזק את הקשרים בין ישראל לצ׳ילה מעבר ליחסים הדיפלומטיים. אני גם אוהד של הפועל קטמון ירושלים שהוא פרויקט מדהים וחדשני. כאשר אנשים רבים ומתווכחים בעקבות כדורגל, ׳הפועל של האוהדים׳ בא ואומר שקודם כל צריך לכבד ולקבל את האחרים! מי לא ירצה להיות חלק ממועדון כדורגל שכזה?

ספר לנו על כמה אירועים בעלי משמעות שקרו לך בארץ.

העלייה לארץ הייתה משמעותית מאוד עבורי אבל השירות בצה״ל היה משהו מיוחד שהוסיף לי המון ואף ממשיך להוסיף לי. בזכות שירותי בצה״ל יכולתי להבין יותר טוב את החברה בישראל, ובזכות השירות במילואים אני מרגיש שאני ממשיך לתרום לחברה. עוד אירוע בעל משמעות רבה שקרה לי בארץ הוא החתונה שלי. אחרי הרבה שנים שבהן שמרנו על אהבה מרחוק, אחרי שעליתי לארץ החלטתי להתחתן עם אשתי דיאנה. דיאנה עלתה לארץ מארגנטינה בסוף שנת 97 עם גרעין העלייה הראשון שהביא הרב מאוריסיו בלטר לקריית ביאליק, והתנדבה בקיבוץ עם תנועת נוע"ם ישראל. חלק מהחגיגות חגגנו בארץ וחלק בחו״ל, אבל זה לא היה קורה לולא עליתי לארץ.

דברים משמעותיים הופכים לכאלה כאשר נקודת מבטו של האדם מחפשת את המשמעות, ולכן כל דבר בארץ יכול להיות מעניין, משמעותי ומעורר השראה, אפילו נסיעה פשוטה באוטובוס. אני זוכר שלפני שנתיים הייתי צריך להגיע לתל אביב לפגישה. בחור חרדי שישב לידי הוציא ספר ושאל אותי: ״בא לך ללמוד?!״ אמרתי לו: ״בטח, מה אתה לומד?״, ״מסכת ברכות, פרק ד״. אמרתי לו שבדיוק אנחנו לומדים את אותו הפרק בבית המדרש. הוא שאל היכן אני לומד, ובתגובה אמרתי לו "בוא נלמד, ואני אגלה לך בסוף". כשנפרדנו בין הרציפים בארלוזורוב אמרתי לו: ״אני לומד להיות רב קונסרבטיבי…״ הוא היה בהלם, הוא חייך ואמר לי: ״תודה על הלימוד, תזכה למצוות״. כל זה בנסיעה פשוטה באוטובוס… תתארו לעצמכם מה קורה אז ברגעים ״הגדולים״.

מדוע החלטת ללמוד בבית המדרש לרבנים?

נמשכתי ללימודי הרבנות בבית המדרש בגלל ההרגשה של ׳בית׳. גדלתי בקרב הקהילות המסורתיות/הקונסרבטיביות בצ׳ילה, ולכן הבחירה הייתה כמעט אוטומטית. אני קונסרבטיבי מלידה, ואולי השאלה היא מה משך אותי בכלל ללימודי רבנות? התשובה היא תשובה מתמשכת ומתפתחת, בכל יום אני מוצא עוד סיבות טובות להיות בתחום הזה, אבל ללא ספק אחד מהדברים העיקריים הוא הקשר והחיבור לאנשים ולמסורת, לעזור להם להתקרב לתורה וליהדות. הלל אמר בפרקי אבות (א:י״ב) שעלינו להידמות לתלמידיו של אהרון הכהן, ״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״, אי אפשר לקרב את מי שכבר נמצא קרוב!. יתרה מזו, היכולת לגעת בחיים של אנשים ולדעת שהיית שם עבורם ברגעים הכי משמעותיים בחייהם, באש ובמים, בשמחה ובעצב, בלידות ובלוויות, בחתונות, וגם בעתות משבר. כשאני פוגש ילדה שלימדתי אותה לבת מצווה שלה, והיא מספרת לי שהיא עוד זוכרת את המפטיר שלה, או שבעקבות הבת מצווה שלה היא עכשיו גם קוראת בתורה בבית הכנסת שלה, אני מרגיש סיפוק גדול מאוד, בשביל זה למדתי רבנות.

כיצד אתה רואה את תפקידך בתור רב קהילה?

תפקידי כרב בחיפה היא לעזור לחיפאים ולחיפאיות למצוא את דרכם בתוך העולם היהודי. יהיו כאלה שיתחברו מאוד לתפילות השוויוניות וההלכתיות שלנו, ויהיו גם כאלה שירצו דווקא מקום ללמוד או להתנדב, או מקום שבו הם פשוט רוצים להרגיש חלק ממעגל יותר גדול. אפילו קליטת עולים חדשים – כמוני – שהצטרפותם לקהילה בארץ תתרום להם המון בתהליך הקליטה. כרגע אנחנו בשלב ההיכרות, ואשמח מאוד לפגוש משפחות שמחפשות דרך ביהדות, שרוצות וחוששות, ששמעו על יהדות מסורתית אבל לא בטוחות.

חיפה היא עיר פלורליסטית ורב תרבותית. זוהי העיר שעליה חלם הרצל, אבי התנועה הציונית, ושעליה כתב בספרו ׳אלטנוילנד׳, אך באופן פרדוקסאלי הספר בעברית נקרא ׳תל־אביב׳! אבל אין ספק שחלק גדול מחזונו מתגשם יום־יום בחיפה. נוסף על הקסם הזה, ישנה העבודה היום־יומית של הרב: ליווי המשפחות, העבודה הקהילתית, העבודה עם דתות שונות בעיר, ועוד משימות שהן חשובות מאוד.

מהי התרומה העיקרית שלך לחברה בישראל?

אני חושב שהתרומה שלי היא משהו שאולי נצטרך לראות על פני השנים, ולהסתכל על זה בטווח הארוך. תוך כדי הלימודים בבית המדרש התמחיתי בתור רב בשתי קהילות, קהילת נצח ישראל באשקלון וקהילת סוכת שלום ברמת ישי. פגשתי שם משפחות חמודות ונחמדות מאוד שיכולתי לעזור להן ולתרום מהיהדות שלי ומהניסיון שלי לתהליך החינוכי שהבנים והבנות שלהם עברו בגיל המצוות. אני חושב שהתרומה שלי לחברה בישראל מצויה בניסיון של עשר שנים בעבודה קהילתית באמריקה הלטינית. בקהילות בדרום אמריקה אין שאלות של ׳הדתה׳ או של ׳חילון׳: יש יהדות, יש אנשים שמקפידים יותר, יש כאלה שפחות וכולם מרגישים חלק מהקהילה ומהעם היהודי בכלל, ואין אף אחד שמעז לקחת בעלות על היהדות. אפילו הקהילות הקונסרבטיביות שהן הרוב המוחלט בדרום אמריקה, לא מתיימרות להיות ׳הקול היחיד׳ ביהדות. אם אוכל בשנים הבאות בעבודה שלי בקהילת מוריה שבחיפה לשלב את המורכבות (הנפלאה, אגב) של היהדות הישראלית, עם התובנות והניסיון של היהדות בדרום אמריקה, וכך לעזור לאנשים לפתח את זהותם היהודית, ולגרום להם לקבל אחריות על היהדות שלהם, אז אוכל להגיד שתרומתי הייתה משמעותית, או שבכלל תרמתי משהו.

כמה מילים לסיכום?

מדינת ישראל טובה יותר היא מדינה עם חברה שמכבדת את עצמה יותר. מדינה שבה פוליטיקה היא חשובה, אבל היא לא הכול (בייחוד גם אם יש בחירות פעמיים בשנה). מדינה שבה לא חושבים במובנים של ״או״/״או״: או שאת דתייה, או שאת חילונית; או שאתה ימני, או שאתה שמאלני; או שאתה בעד או שאתה נגד; או שאתה אורתודוכסי, או שאתה רפורמי. החיים שלנו הם לא שחור–לבן, הם מגוון רחב של צבעים, הם בתלת־ממד. מורה שרוצה ללמד את התלמידים שלה פרק מתוך התנ״ך איננה כופה וזו גם לא הדתה, לימוד תנ"ך הוא חלק מהמסורת שלנו, מההיסטוריה שלנו. לכן מבחינתי, מדינת ישראל תהיה טובה יותר כשהיא לא תפחד ללמוד מהמקורות של היהדות שהם בעצמם מאוד מגוונים ושונים. כשילד בישראל יידע מה זה התלמוד או מי היה ר׳ ישראל נג׳ארה, בלי שום קשר לשאלה האם הוא שומר שבת או האם בבית שלו שומרים כשרות, אז אנחנו נהיה חברה טובה יותר. מובן שהרבה יגידו שנהפוך למדינה טובה יותר כשנשפר את היחסים עם השכנים שלנו… זה גם נכון, ואנחנו משתפרים. לאט, אבל משתפרים. היחסים שלנו עם העולם הערבי היום שונים לגמרי ממה שהיו לפני שבעים שנה, אך עדיין יש עוד הרבה עבודה. יחס וכבוד לזולת נמצאים בתוך המקורות שלנו, בתוך המסורת שלנו, ובהיסטוריה של עם שלם שהתפתח בכל קצות התבל.

דוד אריאס יוסמך לרבנות ביום חמישי, י"ד בכסלו תש"ף, 12 בדצמבר 2019 בירושלים.