הרבה חיה רואן בקר | פברואר 24, 2021
אנחנו אוהבים סיבות למסיבות. כיף לחגוג ולשמוח, במיוחד אם השגרה קצת…אפרורית.
אבל מי ששם לב בפורים לסיפור המגילה ולא רק שמח על ההזדמנות להתחפש ולהשתחרר – סביר שמתכווץ לו הלב לשמע צהלולי הלחימה של היהודים וההרג המסיבי, המתוארים בפרקים ח-ט של מגילת אסתר. שם נאמר בפירוש, שהסיבה שלנו למסיבה היא "נהפוך הוא": לא שבוטל רצח העם האכזרי שתוכנן כלפינו, אלא שנהפכנו מנרדפים לרודפים וממושמדים-בפוטנציה למשמידים. אי-הנחת מתעצם לנוכח כך שהיהודים בשושן לא הסתפקו בנצחון המוחץ שלהם וביקשו מאחשוורוש שיתן להם עוד יום נוסף להרוג באויביהם, אף על פי שגם ביום הראשון של הלחימה "איש לא עמד לפניהם, כי נפל פחדם על כל העמים" (אסתר, ט' ב').
הלחץ והחרדה, שהחלו אחד עשר חודשים לפני כן עם הצו האיום שיזם המן, להשמיד את כל היהודים במלכות אחשוורוש, התפרצו באחת. תרמו לכך אזלת היד המגוחכת של המלך, שלא היה מסוגל לבטל צו מרושע ואוילי אלא רק להוציא צו נגדי שיגבור עליו, והנטייה האנושית להגיב באגרסיביות כאשר אנחנו במצוקה.
בין אם נצדיק את המעשה ובין אם נראה בו קלון ואזהרה, בפרספקטיבה של זמן העם היהודי אמר ביחס אליו אמירה חשובה.
י"ג באדר נקבע לדורות כיום צום. מקובל להסביר שהצום הזה, המכונה "תענית אסתר", הוא לזכר הצום שהכריזה אסתר כהכנה למפגש הגורלי עם המלך, שבו עמדה לבקש רחמים על עמה. אבל אסתר צמה שלושה ימים בעוד "תענית אסתר" היא רק יום אחד; הצום שלנו חל בחודש אדר ואילו אסתר צמה בניסן, זמן קצר לאחר שהתפרסם הצו של המן; ולבסוף, מהות הצום היא לגמרי שונה: צומה הספונטני של אסתר נועד להשפיע על העתיד ברגע של מצוקה ואילו הצומות הקבועים שלנו כולם מהווים תזכורות לאירועים קשים שהתרחשו ומבטאים כלפיהם אבלות או חרטה.
היום הזה, י"ג באדר, הוא יום ההרג, לפי המגילה. זהו היום שבו היו אמורים היהודים להיהרג אבל בסופו של דבר הם אלה שהרגו – 75,500 איש/ה. וזה היום שבו בחר עם ישראל לצום.
לא ידוע בדיוק מתי ועל ידי מי נקבע הצום הזה. חיבורים מן המאה השמינית לספירה כבר מכירים את הצום, שאיננו נזכר בתלמוד. יש מי שפירשו שהיהודים במצוקתם צמו צום ספונטני ביום הלחימה עצמו ובדורות הבאים המשיכו בעקבותיהם. ואולי עם ישראל החליט במרוצת הדורות להרכין ראש בצער ביום שבו נטלו אבותיו ואמותיו כמות בלתי נתפסת של חיים, גם אם היה זה כדי לשרוד.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
