רחמים (כלימו) תמם | אוקטובר 21, 2021
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". המילים האלו פותחות את אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בדברי הימים של כל העמים. שצוירה, וסופרה, ושוררה אלפי פעמים, בגרסאות שונות. "ויהי אחר הדברים האלה" – אם חשבתם שקודם היו דברים – בריאה, מבול – זה עוד כלום בהשוואה למה שמגיע עכשיו. אלוהים מנסה את אברהם. וזה עונה לו "הנני". ומאז הקריאה הזו מהדהדת. "קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל" (בדרך, חנה סנש). וזה מה ש"מגיע עכשיו". הדיסוננס. אברהם אבינו. המאמין. איש החסד. שהאגדה מציבה אותו כילד המשבר את התרפים והצלמים בבית אביו, שיוצא חוצץ נגד מנהג המולך של הקרבת ילדים לאל, של הקרבת העתיד עבור הווה מפוקפק, אותו אברהם נקרא עכשיו להקריב. ילד. האגדה בסנהדרין מספרת שהשטן בא לפני אלוהים ואמר – זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? והאלוהים עונה – "כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו". והזקן עונה "הנני" לפעמים ברגע הזה אני רוצה לצעוק לאיש הזקן – רגע, לאיפה אתה ממהר? הרי למולך פנים רבות. לעת זקנתך אתה חוטא? הרי אברם הילד היה בוש באברהם הזקן. מה דחוף לך להתנדב? לומר "הנני"? איזו טובה יצאה מאותה מילה למשה רבנו? אחרי 60 שנים שקטות של רעיית צאן יתרו במדבר, נקרא ל 41 שנים קשות וכפויות טובה במדבר אחר. המולך הוא מולך. ואברהם נכשל בניסיון. נכשל כשלון חרוץ. אלוהים מונע ממנו לשחוט את יצחק, כי הוא מבין שאברהם לא מבין. אברהם לא זיהה את המולך. והנה, עם תום העקידה והסוף הטוב לכאורה, השניים שהלכו במעלה ההר "יחדיו" שלוש פעמים, יורדים מההר בנפרד. אברהם מצטרף "יחדיו" עם נעריו לבאר שבע, ויצחק לארץ הנגב. והם לא יתראו שוב. עד מותו של אברהם. כי אברהם נכשל והמשימה עברה ליצחק. ואנחנו? אנחנו רואים את המולך ומקריבים לו את ילדינו. כל יום מחדש. מולך הסלולרי שגוזל כל רגע טוב, והופך את חיינו למסגרת וגוזל את התמונה. מולך הכבישים המודרניים שלהם מועלים קורבן מאות אנשים כל שנה. מולך האדמה למול הנפש. מולך הקריירה. מולך האידאולוגיה. ועוד ועוד. עצה אחת לי. לכולנו. אמרו לילדיכם – כאשר אתם שומעים את הקול קורא לכם, חכו עוד רגע עם ה"הנני". תחשבו. מי באמת קורא לכם?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
