רחמים (רמי) תמם | אפריל 24, 2020
לא פעם אנו נדרשים לשאלה – האם באמת היה מקום לכל התיאורים המפורטים בפרשה זו להיכלל בתוך הקודקס המקודש של חמשת חומשי תורה? האם לא היה ראוי שעם כל שאר התורה שבעל פה יכללו אלו? על שאלות אלו נכתבו תילי תילים של פרשנויות ובהן גם הפרשנות הפשוטה שבתורת חיים נכללים כל החיים כולם, הבריאים והחולים, על הטוב והרע שבהם.
ואכן, לאורך כל התנך אנו עדים לגישה שלא בוחלת במבט קרוב, לפרטי פרטים, באנשים, נשים ובחסרונותיהם.
ובכל זאת. דווקא מהפרשה הזו אני למד דבר נוסף.
במסע קצר בעקבות הבעל שם טוב, השל״ה הקדוש והרב י. נגן, נלך בעקבות המצורע.
המצורע הוא בעל מחלה, הניכרת לעיני כל. מסיפור מרים אנו למדים כי הצרעת, שככל הנראה איננה ״מחלת הנסן״ המוכרת לנו, אלא נגע עור אחר, נגרמת עקב הוצאת לשון הרע. לא ניכנס לכל נבכי הגדרת ״לשון הרע״, אבל מרבית הפרשנים מזהים את גורם הצרעת כביטוי גופני לעוול שגרם המצורע לאדם אחר. המצורע – מוציא שם רע – אשר הרחיק בדבריו אדם מהקהל, יורחק כעת הוא מהקהל – פרוע ראש, קרוע בגדים, ומצורע – עד שיבריא מהעוון, ומהמחלה.
״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא, י״ג). המצורא נקרא ״טמא טמא״. השל״ה הקדוש תולה אמירה זו בשניות שאומרת על הכרתו האישית בהיותו טמא, בעובדה שהוא איננו מושלם. המצורע המכיר בחוסר השלמות שלו, נדרש כעת, להבין את חוסר השלמות של האחרים. שהרי מוציא לשון הרע איננו טופל דבר שקר דווקא, אלא מוצא את הפגם באחרים והופך אותו לפומבי.
אומרים שהגמל לא רואה את דבשתו שלו. כך גם מוציא לשון הרע. וכעת, ה״דבשת״ שלו גלויה לעיני כל. ודווקא מתוך זאת, יבין את ערך קבלת האחר, שאף הוא פגום.
אבחנה נוספת. של הבעל שם טוב, מתמקדת דווקא בשניות אחרת. ״כמים, הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם״ (משלי כ״ז). כשם שהאדם מצהיל פנים לחברו, וזה משתקף בו וצוהל לעומתו, כך גם מוציא לשון הרע מבקר את סביבתו מתוך פגמיו שלו המשתקפים בסביבתו. ״כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו״ (משנה נגעים, ב׳ ה׳), כך הבעש״ט מסביר – האדם לא יכול לאבחן את עצמו. את הפגימה באופיו, בגופו, באישיותו. וכחלק מתהליך הביקורת, הוא מוצא את פגמיו שלו אצל האחר.
ובימים אלו, של גילויי עוצמה ואחדות מצד היחידים שהופכים ליחד, למול הבלבול, המבוכה וחוסר המנהיגות שאנו עדים לה בכל יום, דווקא בימים אלו כדאי לחפש באחר את הפגמים שלנו, ומבלי להוציא לשון הרע, ללכת רגע מחוץ למחנה, לתקן את עצמנו, ולשוב טובים יותר.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.