פרשת תצוה: הבגד שעושה את האדם

נאוה ב. מאירסדורף | פברואר 25, 2021

פרשת השבוע ״תצווה״ פותחת בציווי אל משה על העם להביא שמן זית לטובת נר התמיד, ומיד ממשיכה בציווי על אהרון להדליק את הנר.
״וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת.יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר״ (כ״ז, כ׳-כ״א). אם נדייק מתוך הפסוקים נראה שהציווי הוא על עם ישראל והאחריות לביצוע היא על הכוהן וכך גם על בגדי הכוהן. הפרשה ממשיכה להוראות כיצד לבוש קדוש נראה ונוצר, ״תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי״(כ״ח, ג׳) ועל אהרון – האחריות ללבוש את הבגדים אשר נוצרו בשבילו.

חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט הם הבגדים המיועדים לאהרון, הכוהן הגדול. התורה מסבירה בפרוטרוט על כל שכבה ועל הדרך לעשייתם, וכמובן ללבישתם, ואז גם מפרטת לנו כיצד בני אהרון הכוהנים לובשים בגדי קודש:
״וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.״(כ״ח, מ׳)
פשטות אלגנטית, לכבוד ולתפארת. במסורת היהודית יש קשר ישיר בין לבוש לקדושה. כאשר אנו מדמיינים אדם קדוש, אנחנו מדמיינים אותו לרוב ב״מדים״ מסוימים. הוא מתלבש אחרת, אולי הוא עוטה על עצמו טלית ותפילין, אולי הוא לבוש בכתונת פשתן רחבה.
בתורה נראה שאהרון לא בחר בתפקיד אלא הוא נבחר למלאו וכן להקרבה ולקדושה הזאת. גם את הבגדים האלו הוא לא בחר ואף לא משלם עליהם. העם מחזיק את הכהונה של אהרון כולל הלבוש שלו והוא בעצם משתתף השתתפות פעילה בעבודתו של אהרון. כמו נר התמיד השייך לעם כולו, כך גם בגדי הקודש: אהרון הוא השליח והמבצע.
בפרשת תצווה נראה ברור מאוד שרק הכוהן הגדול יכול ללבוש את בגדי הקודש האלו. אבל בפתחו של חג שבו אנחנו שואלים ״למי אני רוצה להידמות?״ האם אפשר ללבוש לבוש קדוש על אף שאני לא מצווה עליו, אלא רק כי אני רוצה להתקרב לקודש?
למשל, האם מותר לילד להתחפש לאהרון הכוהן כי זו הדמות שהוא למד עליה בגן והוא רוצה להידמות לה? ומה קורה אם אישה שלא מצווה על התפילין רוצה להניח תפילין?
היום אין לנו בית מקדש, אנחנו לא מקריבים קורבנות, ואין לנו כהונה שיכולה לשמש כשליחים שלנו בקודש.
היום האחריות להתקרבות אל הקדושה מוטלת על כל אחד ואחת. אנחנו עושים זאת בתפילה, במצוות ובעבודת המידות. כך גם בגדי הקודש: בגדי הקודש תמיד היו שייכים לעם ישראל. הם מסייעים לנו בקדושה ומתקיימים כזיכרון חי למי שאנחנו כעם, יחד ולחוד.
בפתחו של פורים שבו אנחנו לובשים מדים המבטאים משאלות כמוסות של הלב, אני מזמינה אתכם לפתוח את לבכם למדי הקודש הקיימים במסורת היהודית כמו ציצית, תפילין, וגם כיסוי ראש. הבגדים האלו כאן בשבילנו כתזכורת חיה לעזור לנו לשמש בקודש.
בפעם הבאה כשנתכוננן למשימה רוחנית או לתפילה, שהיא דרך אחת לעבודת הקודש בימינו, איזה הבדל יהיה בחווית התפילה אם לרגע אחד נעצור, נניח את נרתיק הטלית ואת בתי התפילין, נתבונן בהם, ניזכר מהיכן הם הגיעו ונתעטף בטלית, נקשור את התפילין על הזרוע, נכוון את הלב, נניח תפילין על הראש. אנו נרגיש את המסורת סומכת עלינו, את האלוהות. אנו נרגיש את גודל האחריות, ונתחבר אל עם ישראל בלבוש.