פרשת דברים ושבת חזון: לשאוף לתיקון מוסרי

ימים לא פשוטים עוברים עלינו כעם וימים קשים עוברים עלינו כבני אדם החיים בעולם הזה, אך השבוע נראה שיש לנו הזדמנות למעין התחלה חדשה. ככה אני תמיד מרגישה עם תחילת הקריאה בספר תורה חדש, אבל אולי אני ממהרת מדי כי ספר דברים הוא קצת חדשות ישנות.

בפרשת דברים משה מקבל על עצמו את הישורת האחרונה בתפקידו כמנהיג העם ומכין את בני ישראל לחיים בארץ ישראל. וכיצד הוא עושה זאת? הוא מזכיר להם את הרעות והטובות שליוו אותם במשך המסע במדבר. אבל – וכאן טמון הצורך להבדיל בין ספר במדבר לספר דברים – כל סיפור כאן מקבל משמעות חדשה, משמעות של עם הבא לשבת בארצו.

בפרשתנו משה מכין את עם ישראל אל מטרה חדשה: ״רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה, פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם…״ (דברים א,ו-ז). "ישבנו בארץ זרה די זמן" הוא אומר ומדרבן את העם לתזוזה, לעשייה ולבנייה. בעיניי זו מהות הספר ומהות הפרשה. את הפרשה הזאת שכולה התכוננות לבניית העם, אנחנו קוראים בנקודת זמן ייחודית בלוח השנה: שבת לפני תשעה באב, בעיצומם של ימי בין המצרים, ימים של אבל בעם ישראל. בתשעה באב נחרב בית המקדש, ובפרשת דברים אנחנו מתכוננים לקראת בניית בית לעם.

אם בספרים הקודמים החיפוש אחר קדושה לא היה תלוי במקום ספציפי ״וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם״ (שמות כ״ח, ה׳), פרשת דברים מכוונת אותנו לעולם חדש שבו הקדושה מצטמצמת למקום אחד, אל אותו מקום שעל חורבנו עם ישראל אבל בתשעה באב. אל מול הקריאה הזאת בפרשה שהיא התכוננות לקראת בנייה והתחלה חדשה, קהילות ישראל ממשיכות בקריאת ההפטרה שבה חורבן הארץ מתואר בצבעים קודרים ״אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ״ (ישעיהו א׳, ז׳). אז איך בכל זאת שבת פרשת דברים קיבלה את הכינוי ״שבת חזון״? על אף שהסיבה לכך היא המילים שבהן ההפטרה פותחת ״חזון ישעיהו בן אמוץ״, במילה חזון יש תקווה, יש מטרה, ויש את ההזדמנות להביט לעתיד תוך כדי למידה מטעויות העבר. אל המקום הזה אני רוצה להגיע השבת.

מעניין לחשוב שדווקא הנבואה הזאת נבחרה לקריאה בשבת של תקופת בין המצרים, ולא למשל נבואה של ירמיהו שהיה עד ממש לחורבנה של ירושלים. ואני חושבת שיש לכך סיבה: השבת אנחנו נקרא את נבואתו של ישעיהו העוסקת בזעקה על המוסריות של העם כחברה, על ההנהגה ועל הצורך להגן על החלש. חזון ישעיהו לא עוסק בחורבן בית פיזי אלא בחורבן חברתי. כאשר חז״ל מחליטים לקרוא את חזון ישעיהו בשבת של בין המצרים, המסר שהם רוצים שניקח איתנו לתשעה באב הוא הצורך בבנייה מחודשת שלנו כעם לפני שאנחנו ממהרים לבנות מקדש. אנחנו קוראים בהפטרה: ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם״ (ישעיהו א, כא-כב). בנבואתו של ישעיהו הוא זועק על חורבן של עם, חורבן של חברה שלא דואגת לאלמנה וליתום.

וזהו מעין המשך ישיר לנאומו של משה המכין את עמו להמשיך לארץ הקודש, בלעדיו. בפרשת השבוע אנחנו בונים יסודות לא רק למקדש, אלא גם לחברה. אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. יד וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת (דברים, א יב). אחד הדברים הראשונים שמשה מזכיר בנאומו הוא השופטים ומערכת המשפט שאותה ייסד בעזרתו של יתרו. משה מנסה להנחיל לנו בסיס לחברה מוסרית, ובהפטרה אנחנו קוראים על נבואה מחרידה שמנבאת מה יקרה אם לא נשמור על הערכים שאותם נשאנו כל הדרך.

תשעה באב הוא ההזדמנות לתקן את החורבן באמצעות התבוננות על העם, על החברה שלנו, על ההנהגה וכמובן כל אחד על עצמו. על כל אחד מאיתנו לנסות לעשות חסד קטן, לראות את האחר ולהבין שיש קשר ישיר בין החורבן של אז לדרך שבה אנחנו רואים את החברה שלנו היום, בתקווה שנלמד מטעויות העבר ונתקן את העתיד.

אסיים במילותיו של הרב קוק: ״ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם יבנה עמנו על ידי אהבת חינם״ (אורות הקודש, ח״ג).