פרשת מטות-מסעי: אחריות על המילה

אדם ברמן | יולי 17, 2020

האם המילים שיוצאות מפינו הן באחריותנו האישית, או שמא יש לקהילה ערבות על האמירות של חבריה?

נקודת ההתחלה של הפרשה שלנו היא שהפרט אחראי על ההתחייבויות שהוא מקבל על עצמו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל':ג'). אך המשך הפרשה חותרת תחת המסקנה הראשונית.

המשך הפרק מעיד על כך שלנדרים יש אחריות משפחתית. אמנם הפרטים של הפרשה מגלים לנו גישה מיזוגנית– אבות או בעלים רשאים לבטל את נדריהן של הנשים שברשותם– אבל העיקרון משקף התעניינות במילים, בהחלטות, ובהתחייבויות של האחר בקרבנו. הכתוב מציב את האישה בתפקיד של האינדיבידואל התלוי; אם נרחיב את הדוגמה לכל מי שזקוק לתמיכה והכוונה, האחריות של מנהיגי המשפחה או הקהילה ברורה ורלוונטית בכל מקום ובכל עת. מילים שאינן במקומן, יכולות להפריע ולהזיק לחברה הכללית. לקהילה יש אחריות להקשיב ולמנוע מצבים בעייתיים טרם הגעתם לפיצוץ.

הדוגמה הקיצונית במקרא לנדר פזיז הוא נדרו של יפתח הגלעדי. "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה" (שופטים י"א:ל'-ל"א). יפתח בבעייה כאשר בתו יוצאת לקראתו. יש לציין שיפתח גדל מחוץ לחברה המוסדרת. אחיו גירשו אותו בהיותו בן אישה זונה, והוא גדל בסביבות "אנשים ריקים" (שם, פסוק ג'). יש להניח שיפתח לא היה נודר במילים כה חסרות אחריות לו היה בקרב קהילה אוהבת ותומכת.

בסוף הפרשה (הלא מחוברת) יש המחשה של נדר קבוצתי והוכחה שדיני מילים אינם עניין אישי בלבד, אלא גם קהילתי. לאחר משא ומתן, בני ראובן ובני גד מתחייבים להשתתף במאבק על כיבוש הארץ תמורת נחלה בעבר הירדן: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (במדבר ל"ב:כ"ד). בני ראובן ובני גד התחייבו למשהו כקבוצה מתוך שיקול דעת קולקטיבי ולאחר התייעצות עם משה ועם דבר ה'.

כך דיבור ונדרים צריכים להיות, לפי תחילת הפרשה ולפי סופה: עם כוונה ועם אחריות הדדית.