פרשת בהעלותך: להעלות את האור

דויד פרלמן-פארן | יוני 5, 2020

אש בוערת בבירת ארה"ב. הנשיא מפעיל את צבא המדינה על אזרחיה המוחים. במדינת ישראל מנסים לחוקק חוק המאפשר לשלטון ולמשטרה להכנס לבתי האזרחים ללא צו וללא התרעה. ג'ורג' פלויד ואיאד אל-חלאק נפלו קרבן כל אחד במדינתו לכוח המדינה שאמור לשמור על אזרחיה, בעוד קול ראשי שתי המדינות הללו נדם, במקרה הטוב, מסית ומוסיף אש למדורה, במקרה הרע. משהו מתפורר. משהו נסדק.

פרשת השבוע נקראת "בהעלותך", כלומר "כשאתה מעלה". המילה באה בפתיחת הפרשה בתיאור הדלקת נרות המנורה. אור. סמל העם. העלאה.

המשך הפרשה הוא אוסף מקרים, כביכול שרירותי. המקרים נראים כלא קשורים אחד לשני ועוסקים בענייני בני ישראל במדבר: חניכת הלוויים לעבודה במשכן, קרבן פסח ודין הגר, ענן ה' שיסמן לעם מתי לנסוע ומתי לחנות במדבר, חצוצרות משה לאיסוף העם, מינוי ראשי צבא העם, תלונת האספסוף על תאוות בשר, מינוי שבעים זקנים לסיוע למשה, הופעת השליו לספק את תאוות העם ואז הכאת ה' בעם כעונש על אותה תאווה, נבואת הזקנים ושניים שהתנבאו בתוך העם, אהרון ומרים מרכלים על משה ומבקשים להיות שווים לו ומרים נענשת בצרעת.

האוויר נגמר רק לכתוב את כל עומס המאורעות האלה ובטח עוד יותר מבלבל לקרוא את הרשימה.

זה לא מקרי. הרושם הכללי הוא של בלגן. הרבה פירוד, חלוקה וחילוק בתוך העם: "והבדלת את הלויים", כלומר יש הפרדות בתוך העם. מינוי שבעים זקנים שמתנבאים – יש רמות שונות בתוך העם. האספסוף מתלונן – המרדה ומחאה. אפילו צבא העם ממונה על פי ראש כל שבט, כלומר יש פה בעצם אוסף של צבאות. ובשיא, בסוף הפרשה ריב ותככים בין אחים, ועוד בראש העם – מרים ואהרן עוסקים ברכילות מכוערת וגזענית על אשתו של משה ורוצים להיות לו שווים במנהיגות.

אם זאת התמונה של עם ישראל במדבר, רגע אחרי מתן תורה, כמו שאנחנו עכשיו רגע אחרי חג מתן תורה, מה הפלא שבימינו אנחנו עדים לפירוד והתפוררות?

אבל זאת לא כל התמונה שבפרשה, שכזכור נקראת "בהעלותך" וכביכול עוסקת ב"העלאה" ונפתחת בהארת נרות המנורה.

זה טבעי והגיוני שבעת לחץ ומחסור יעלו מתחים בעם. ומחאה. אפילו קשה. וזאת שעת המנהיגות לתת מענה. אז חשוב להסתכל בדגם המנהיגות שמופיע בפרשה.

גם טבעי והגיוני שיש תפקידים שונים וקבוצות ושבטים שונים בתוך העם, אבל האם זה אומר שהם חייבים לריב ביניהם? אולי הפרשה גם נותנת דגם אחר?

בפרשה שלנו משה מגיב מספר פעמים למאורעים, תמיד בפנייה דווקא לה'. כשהעם בוכה על השפע שהיה לו במצריים, משה לא תוקף את העם או מוכיח את המוחים. הוא לא טוען שהם מנסים לעשות הפיכה ולערער על מנהיגותו הלגיטימית. הוא מבקש דווקא להפטר מהמנהיגות כי הוא לא יכול לספק את מבוקשתם – "מאיפה אביא עכשיו בשר?" הוא שואל לא את העם אלא את הקב"ה. ומבקש סיוע: "לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃" משה מבין את מגבלותיו ולא מתיימר להיות מנהיג-על יודע כל. מצד אחד הוא פונה לאלהים כי הוא מבין שאין לו תשובה, ומצד שני מבקש סיוע. הוא לא מקים משרדי סרק על חשבון העם כדי לרצות את נאמניו, אלא מבקש לערב נציגי העם במנהיגות והתוצאה היא שאותם "זקני העם" עוד מקבלים את דבר ה' ומתנבאים.

מהכרותנו עם המנהיגים שלנו היינו בטוחים שדבר כזה יאיים על משה (יש לו תחרות!) ושינסה לדכא אותם. ובאמת יהושע מציע לכלוא את אלדד ומידד שמסתובבים במחנה ומתנבאים. ואיך מגיב משה?

" הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃", שאני אקנא בהם? הלוואי שכל העם יהיו נביאים!

הוא לא קנאי למנהיגות ולא מבקש להחזיק אותה לעצמו ובכל תנאי – להיפך, היה שמח להפטר ממנה. וכשמרים נענשת מקנאה כזאת למנהיגות, משה לא כועס, מתגונן או מתנקם אלא נענה לפניית אהרון להציל אותה ופונה לה' בצעקה קורעת הלב שמהדהדת עד היום:

"אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃"

זה הדגם למנהיגות שמסתכם בשני התיאורים העוצמתיים של משה שמופיעים בפרשה:

וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃

וגם:

עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא

ה' משבח את משה לא שהוא חזק או נערץ, אלא נאמן, להקב"ה, לערכים, ולעם עצמו.

ובמקביל לתיאורי הפרשה לפירוד העם, יש בה גם תיאורים של שיתוף. ובמרכזו הפסוק שאנחנו שרים עד היום כל פעם כשאנחנו פותחים את ארון הקודש:

"וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃" כשהארון נוסע במדבר, כל העם אחריו ובסכנה, ומשה קורא לה' להפיץ את האויבים ואת השונאים – לא לתקוף אותם ולא לנצח אותם, אלא לפזר אותם כדי שלא תהיה מלחמה. זה המודל למה שקורה כשהעם מאוחד. גם רשימת ראשי הצבאות אולי נותן תמונה של עם שמחולק לשבטים אך העם גם נוסע יחד וחונה ביחד. השבטים לא מתבטלים, ההבדלים ביניהם נוכחים ועדיין הם יכולים לנסוע ביחד. באמצע הפרשה מוזכרים הגר והאזרח שיקריבו קרבן פסח כמו כל העם – אפילו הטמא מצווה להשתתף. יש מקום לכל אחד, גם לשונה. הממשל לא תוקף ומדכא את השונה אלא מקבל אותו.

יש פה מודל של אחדות תוך שוני. הלוויים מובדלים אך הם מובאים בפני העם. "והקרבת את הלוויים" – תיאור הקירוב שלהם הוא גם בלשון דו-משמעי, כאילו הם קרבנות. אין פה הייררכיה פשוטה.

אחרי הפסוק על הארון ההמשך הוא: "וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" – כשהארון נח במקום, משה קורא לחזרת ה' לרבבות אלפי ישראל. הם עשרות אלפי יחידים, אך כולם ישראל אחת. רש"י מספיר ש"שובה" היא לשון "מרגוע", נחמה. יש נחמה בכל העם יחד גם כיחידים שונים.

כך, בעצם, אוסף המקרים הכביכול אקראיים בפרשה באים כולם להאיר על האפשרות להיות יחד תוך שוני, כשיש מנהיגות הולמת שעניינה רווחת העם ולא קידום עצמי.

עכשיו התמונה הפותחת של נרות המנורה ברורה. מודגש שם שוב שהמנורה היא "מקשה" אחת, כולה עשויה מחתיכת זהב אחת, ללא חיבורים או סדקים, ועדיין יש לה שבעה קנים עם שבעה נרות.

עלינו לשאוף לקיים את השוני בעם ולהעלות על נס את ההבדלים מבלי לבטל אותם, ובאותה העת להיות מקשה אחת. עלינו לחזק מנהיגים וממשל שלא מקנאים או מדכאים את האזרחים אלא דואגים לרווחתם. וכך נעלה את האור. והענווה.