ד”ר גילה וכמן | ספטמבר 4, 2020
אחד בספטמבר, אשה לוקחת את בתה הבכורה, חוגרת אותה במושב הבטיחות ונוסעת אל גן הילדים.
דאגות ומחשבות מתערבלות בראשה: מיהי הגננת החדשה הזאת? היא נראית צעירה מאוד ולא מנוסה, איזו הכשרה עברה? האם תהיה טובה לילדתי? היא לא דומה בכלל לגננות שהיו לי בילדותי. אין היום נשות חינוך כאלה, זה דור אחר.
מחשבות דומות חלפו אולי גם בראשו של איכר מיהודה במאה הראשונה לפני הספירה, כאשר לקח את ראשית ביכורי אדמתו, שם בטנא והלך אל בית המקדש: מיהו הכהן המקבל את פני במקדש? האם הוא אדם ישר? אולי אינו בקי בעבודת המקדש? איפה הכהנים שהיו פעם, שליחי האל ומשרתיו, להם הייתי מוסר את פירותיי בלב שלם.
נראה שחכמינו היינו מודעים לחששות האלה. הם קוראים בזהירות את הפסוקים פותחים את הפרשה (דברים כו, א-ג): “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו…”
על הפסוק האחרון מעיר המדרש (ספרי דברים פיסקה רצ”ח):
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, זו היא שאמר ר’ יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך?!
אלא – כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים, היה קרוב ונתרחק – כשר,
וכן הוא אומר (קהלת ז, י): אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה.
לכאורה המילים ‘אשר יהיה בימים ההם’ מיותרות – ברור שבעל השדה אינו יכול להביא את ביכוריו לכהן שחי בתקופה אחרת. אבל זה, אומר ר’ יוסי הגלילי, בדיוק מה שהתורה מבקשת מאיתנו לזכור: זה מה שיש. במקום להתרפק על העבר, להשוות למה שהיה פעם ולומר ש’הימים הראשונים היו טובים מאלה’ עלינו לבחון את בעלי התפקידים ביחס להווה: האם הם עושים מלאכתם נאמנה? האם הם כשרים בעינינו? אם כן, די בכך. היפרדי לשלום מהילדה, תן לכהן את הטנא, והודו לאל על מה שנתן לכם.
תפילות יום הכיפורים מלאות בתעוזה. כמובן הם גם מלאות בהכנעה. "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים", או וידויים שונים שמניחים שעשינו עבירות מא' ועד ת'. אבל הן גם מעוררות תעוזה.עוד לפני שממש נכנס החג, לפני השקיעה, אנחנו אומרים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה ".
יש חשבון בנק לנפש, יש חשבון בנק לנשמה, יש חשבון בנק של הלב. כמה מהחשבונות האלה אתם דואגים לעשות הפקדות אחראיות. אני רוצה להציע פרדיגמה של מה זה נקרא להפקיד הפקדות בבנקים האלה.
במדינות דמוקרטיות בנות זמננו, דחף הנקמה מניע את הפופוליזם שתופש מקום מרכזי בפוליטיקה. תופעת הפופוליזם מאפיינת משטרים דמוקטיים מאז ומעולם. הסטוריונים יוונים ורומאים תיארו היטב את כוחו של דחף הנקמה להטות מדינות ולהפיל משטר דמוקרטי.
