נאוה ב. מאירסדורף | מאי 7, 2020
השבוע הפייסבוק שלי היה מלא בתגובות לפוסט מכוער שנכתב, הוא התייחס לחלש בחברה בצורה שהזכירה לי ימים חשוכים בהיסטוריה. לא האמנתי שאדם עם מסורת יהודית יתבטא כך. התגובה הרשמית מתומכיו הגיעה גם כן אתמול והיא לא פחות קשה בעיניי.
אבל אני רוצה להתייחס למשפטם המסכם: ״מי שלא קורא טקסט באופן ענייני אלא מנסה לעוות אותו… כנראה שהוא מפחד להתמודד“. אז אני לא מפחדת להתמודד, וגם חז״ל לא מפחדים להתמודד.
אכן התורה הקדושה טומנת בחובה הרבה יותר מדאגה למוחלשים.התורה שלנו היא תורת חיים. והדאגה לחלש ולמוחלש, לנצרך, לגר, ליתום ולאלמנה הוא חלק בלתי נפרד מחיינו היהודיים.
בסוף פרשת ״אמור״, שנקרא השבת, אנו מוצאים בפעם השנייה בתורה את עניין של מידה כנגד מידה. ״עין תחת עין״. מובן ופשוט לכאורה?! חז״ל במסכת בבא קמא עושים הכול על מנת להוכיח לנו שאין סיכוי שלכך התכוונה התורה. הם נאבקים ומביאים אינספור סיבות המסבירות מדוע לא הגיוני שהתורה התכוונה ל״עין תחת עין״ ממש. חלקן הגיוניות יותר וחלקן פחות.
אחת הסיבות חביבה עליי במיוחד, אולי דווקא בשל פשטות הדברים:
״תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין. ממון אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה – היאך אני קורא ביה עין תחת עין. וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא התורה אמרה (ויקרא כד, כב) 'משפט אחד יהיה לכם' – משפט השוה לכולכם״. (בבא קמא דף פג, עמוד ב)
ר׳ דוסתאי אומר, איך אפשר לומר עין תחת עין? שהרי כל עין שונה מעין חברתה. יש עין קטנה ויש עין גדולה, יש עין עצלה או כבדת ראייה. המסקנה אליה חז״ל מגיעים: "משפט אחד יהיה לכם"! משפט השווה לכולכם.
האם אפשר להודות כמה זה קשה לעיתים קרובות לא להחזיר ״עין תחת עין״ בתרבות שלנו? לא לבוא ולומר- אתה עשית לי ככה אז אני אחזיר לך כמו מה שבטח מגיע לך?
יש סיפור נהדר שסיפר האדמו״ר מרוז׳ין, אשר בסיומו בדחן אחד נותן סטירה מצלצלת לבדחן אחר מול כל אנשי העיירה, כי זו היתה המשימה שלו. זה היה החשבון שלו מול שמיים (לסיפור המלא לחצו כאן)
אני אוהבת את הסיפור הזה ואת המסר של חסידות רוז׳ין. נותנים לך סטירה? כנראה יש סיבה. תעשה חשבון נפש עם עצמך, והכן את הלחי השנייה. זה מסר לא פשוט, אבל אם נקבל באהבה את השוני בינינו ונתן הזדמנות לשונות נוכל לבנות יחד חברה מכילה. כזו המתקנת עולם במלכות שדי.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
