בין סליחה, כפרה ונחמה – בין החטא והציצית.

לאה אפשתין-שטינמיץ | יוני 12, 2020

פרשת שלח עוסקת ב4 נושאים אשר מתקשרים כולם לרצף של סליחה מחילה וכפרה.

סליחה, מחילה וכפרה – פרשות המרגלים והמעפילים.

הנושא הראשון והמרכזי בפרשה הוא פרשת המרגלים, המתארת את מסעם של ראשי שבטי ישראל אל הארץ המובטחת, שובם למדבר כשהם מוציאים את דיבת הארץ לרעה ומשבר האמונה של בני ישראל עד בכי; כל זאת, למרות עדותם הסותרת של יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה ואהרון שמעו את תלונות בני ישראל ועמדו בינם לבין האל. כחלק מהניסיון להביא את הקדוש ברוך לסלוח ולמחול, מונה משה את י"ג מידותיו של הקב"ה, מבקש ומתפלל עד שנשמעת התשובה "סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ" (שמות יד, יט)! לסליחתו של אלוהים, נוסף עונש למתלוננים "בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם… אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי" (יד, כט).

סליחה היא ההחלטה להשלים עם העוון או העוול שנעשה ולנסות לחזור ל"סדר היום". המתלוננים זכו לסליחה – אך לא למחילה; נגזר עליהם למות במדבר ולא להכנס אל הארץ המובטחת. עם זאת – למחרת היו מבני ישראל שהחליטו בכל זאת לעלות אל הארץ. להם אף לא היתה סליחה והם נהרגו מיד על ידי העמלקים והכנענים.

לאחר מכן, הכתוב עובר לדון בציווי על המנחות והנסכים של קרבנות הרשות – נדר או נדבה וקורבנות המועדים, לכשיגיעו לארץ ישראל: "כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם" (טו, ב-ג). ציווי זה מהווה הבטחה על הכפרה על חטא המרגלים, כלומר שלעתיד לבוא, לא זו בלבד שהחטא נסלח, אלא אינו עובר לדור הבא אחרי הדור החוטא – כניסת בניהם של דור-החטא לארץ והחיוב על הפרשת חלה, המבטיח גם הוא את כניסת בני ישראל כעם לארץ "בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה" (טו, ב) מעידה שאכן זכו לכפרה!

חוטא במזיד וחוטא בשגגה.

נושא נוסף בפרשה שעוסק ברצף של סליחה-מחילה-כפרה הוא החוטאים, בשגגה ובמזיד. נבחן כעת את נושא השגגה. ראשית, שגגת הציבור "וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒" – "וְעָשׂ֣וּ כׇל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃ וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא" (שמות טו, כד-כה).

בדומה לשגגת הציבור, שגגת היחיד " וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃ וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ" (שמות טו, כז-כח).

לעומת החוטא בשגגה, ניצב החוטא במזיד, אשר לו אין סליחה ואין כפרה. "וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהֹוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ כִּ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥ה בָֽהּ׃" (שמות טו, ל-לא). "הִכָּרֵ֧ת ׀  תִּכָּרֵ֛ת", על צמד מילים אלה אומר התלמוד בסנהדרין סד, ע"ב: "הכרת – בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא, דברי רבי עקיבא".

מיד לאחר הציווי הזה, אנו מוצאים הפרשה דוגמא לביצוע: "וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת… וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ… וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃" (שמות טו, לב-לו).

פרשת ציצית – להיות לכם לאלהים.

פרשת שלח נחתמת עם פרשת ציצית: "וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת  הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת… וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם… לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים…" (שמות טו, לח-מא)

אחרי אזכורם של החטאים, המפרידים בין האדם לאלוהיו, טמונה נחמה גדולה כאשר הפרשה מסתיימת בפרשת ציצית – הקושרת, גם ברעיון וגם במעשה, בין אלקים לאדם, בין הקב"ה וישראל. הציצית תזכיר לנו השכם והערב את מצוות ה' כדי שלא נחטא; על אף שלמדנו על הסליחה והמחילה והכפרה. הציצית קושרת אותנו לקב"ה שהוציאנו ממצרים כדי "לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים", ומבטיחה שהקב"ה נשאר "אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם" (שמות טו, מא)אחרי