skip to Main Content

יוס ברוך, סטודנט לרבנות, כותב על פרשת נוח רגע לפני חתונתו

יוס ברוך, סטודנט לרבנות, כותב על פרשת נוח רגע לפני חתונתו

נח היא פרשת בר המצווה שלי. כשעליתי לתורה בבית הכנסת הספרדי ברחוב ביאליק בהדר, איי אז בשנת 1988, ליווה אותי החכם חזן יעקב לוי. מתמונות בר המצווה, הברית שלי וחתונת הורי, אני לומד שחכם יעקב ליווה את משפחתי בתחנות משמעותיות עבורן. בכל התמונות הוא לבוש לבן ולראשו כובע לבן עגול. עם זאת, בחופת הורי מופיע לצידו רב אחר, לבוש שחורים ולראשו מגבעת. חזן יעקב הוא שלימד אותי לקראת בר המצווה. הוא גם מופיע בתעודת הנישואין של הורי, על תקן "חזן", ולצידו חתום רב ששמו אינו מוכר לי. שאלתי את אבא שלי, והוא הסביר שבלבן זה "החכם" ובשחור זה מישהו שמשרדי הרבנות שלחו לחתונה…

מי ראוי להיות רב? האם אדם המלווה אנשים בחייהם, בחגיהם, בשמחתם ויגונם, או אולי אדם שהוסמך על ידי ממסד ללוות ולהנחות זרים ברגעי שיא ושפל של חייהם? איזה יהדות אנחנו רוצים? יהדות שזרה לנו לרוב ובאה לבקר בחגים, בחתונות ולוויות; או יהדות שהיא דרך חיים, קהילתית, קרובה ואפילו אינטימית?

בפרשת נח אלוהים מאבד את העולם כולו. יהא חטאם של אנשי דור המבול אשר יהא, עונשם שהוא עונשו של העולם הינו איום ונורא; השמדת האנושות ועולם החי, למעט גרעין קטן של צדיק תמים אחד, בני ביתו ואי אלו בעלי חיים לסוגיהם (חשוב לזכור מהבהמה הטהורה נכנסו לתיבה שבעה זוגות ואילו מהלא טהורה שניים בלבד).

לסיפור המבול יש אי אלו מקבילות במיתוסים מסופוטמיים ואירופאיים. כנראה שגם הקדמונים שלהם ידעו להסתכל על מאובנים ותוואי נחלים יבשים ולזהות את עקבות עולם המים. אני מוצא את עצמי מנסה לדמיין את אותו העולם הקדמון שהושמד ותוהה מה יכול להיות כל כך נורא בעולם שיכול להביא להשמדתו?

התשובה בפרשת השבוע ברורה: "ותִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו' י"א). האמירה של אלוהים היא "קץ כל בשר בא לפני", יש בה הסבר שאלוהים נותן לנוח, הסבר המצדיק את הפעולה האלוהית. ממתי אלוהים נותן הסברים?  מה מנסה אלוהים לומר לנו?

אם נתעכב על הטקסט – המילים "קץ כל בשר" מגיעות לפני אזכורו של אלוהים. כלומר, אלוהים רואה את קץ החיים, את השמדת החיים, מתקרבת. אנו הקוראים, החיים, יודעים שהאנושות שרדה את המבול, שנח בנה תיבה והציל מה שהציל. אבל אלוהים – הוא רואה את הקץ בא, מתקרב. ומדוע הקץ מתקרב? כי "מלאה הארץ חמס מפניהם". כלומר, יש את "ההם" הממלאים את הארץ בחמס, והארץ, כנראה לא יכולה להתקיים עם כל החמס הזה. החיים האנושיים לא יכולים לשאת שחיתות המונית. כאשר "כל בשר" משחית "את דרכו" – הארץ עצמה מושחתת. ישנו משחק מילים יפה והקבלה בין השחתה מוסרית והשחתה שהיא הריסה, כיליון או השמדה.

נמצא שפעולת ההתערבות האלוהית, האיומה והנוראה, היא פעולה של השמדת הגורם המשחית את הארץ. כלומר פעולת הצלה. פעולת הצלה קשה, כמו ניתוח לב פתוח, וטראומתית לעולם ולשורדים, אך כנראה פעולה הכרחית.

בסוף הפרשה אלוהים מתחייב שלא לעשות עוד פעולות הצלה בסגנון הזה.

ומשאיר את האחריות לנו, לבני האדם. מעניין לחשוב על האחריות הזו בעבודת המידות האישית, ביחסינו עם אחרים, בצורתם של בתי הכנסת, הרחובות והמרחבים הציבוריים שלנו, וגם באופן בו אנו מתייחסים לאחרים הרחוקים יותר – בעלי חיים, הסביבה ולטבע.

האחריות לתקן עולם במלכות שדי.

בעולם מתוקן חכם יעקב שליווה את הורי ומשפחתי במשך שנים, היה משיא אותם. הוא היה משתתף בברית שלי כרב. אבל העולם אינו מתוקן. הוא זקוק לתיקון.

מחר ישיא אותי חכם דוד מנחם.

Back To Top