פרשת שמיני: קשה להיכשל היכן שלא ניתן לטעות

אדם ברמן | אפריל 17, 2020

בזמן האחרון, עולה בי התחושה שכל מה שאנחנו קוראים בתורה (או, ליתר דיוק, בחומש) מתקשר ומתכתב עם המציאות המשונה שלנו. בחג הפסח, קראנו על הסתגרות בבתים לפי משפחה עד שהסכנה בחוץ תעבור. בפרשה שלנו, פרשת "שמיני", אנחנו נתקלים בבידוד, הפעם אצל אהרון ובניו בתוך אוהל מועד, סגר שמונע מהם יציאה אפילו לצורך אבלות (ויקרא י':ז'). והקשר הכי ישיר לתקופתנו ולמגיפתנו – איסור אכילת עטלפים (י"א:י"ט).

 דווקא קטע אחר בפרשה שלנו נראה לי שונה השנה במציאות שלנו מאשר בשנים רגילות: רשימת החיות הטמאות והכשרות. 

כפי שסוכם בהגדה של פסח, אלוהים "סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן." למרות האופי הניסי של סיפוק הצרכים, בני ישראל מתלוננים בספר במדבר (י"א:ד'): "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?" לצוות על בני ישראל לא לאכול בת יענה וחסידה קצת דומה לאזהרה לציבור היום על סכנות השחייה בכינרת, או דירוג מסעדות במדריד. אולי בהמשך זה יהיה רלוונטי, אבל ברגע זה יש בזה דיסוננס על גבול האבסורד. במציאות קשה, של המדבר או של מגיפה, כללים ומידע לגבי ימי שגרה ושפע מקפיצים גבות וסימני שאלה.

מה שהופך את הרשימה הזאת למוזרה אף יותר, היא העובדה שאנחנו מוצאים רשימה מקבילה בדיוק איפה שהיינו מצפים למצוא: בספר דברים. שם, בני ישראל עומדים להיכנס לארץ, המן עוד רגע ייפסק והעם יידרש להאכיל את עצמו. הופעתה של רשימת החיות בדברים י"ד עוד יותר מערערת את המטרה של הרשימה שלנו, בשנים המוקדמות של הנדודים במדבר.

אמנם יש סיפורים בתורה שמעידים על כך שיש לבני ישראל מקנה וצאן, כמו שקראנו ביום הראשון של פסח שבני ישראל יצאו ממצרים עם "צֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות י"ב:ל"ח). לקראת סוף המסע במדבר, נראה שלבני ראובן ולבני גד יש "מִקְנֶה רַב" (במדבר ל"ב:א'). יש חיות להקריב במשכן לאורך ספר ויקרא. רש"י לומד מהמילים "זֹאת הַחַיָּה" בפרשה שלנו שמשה רבינו היה מראה דוגמה של כל אחת מהחיות, העופות, שקצי המים והשרצים, להורות מה מותר ומה אסור.

ייתכן שיש מסורות שונות בעניין, אבל לעניות דעתי, קשה מאוד לדמיין מציאות במדבר עם מגוון רחב של מטעמים בשריים ודגים. אפילו אם היה מקנה כלשהו בקרב העם, התלונות המפורשות מעידות על כך שאבותינו שרדו בעיקר על בסיס המן השמימי. ולא היה להם מבחר אקזוטי של חיות ובהמות.

אז מה ניתן ללמוד, בימי הסגר, מרשימת מזון שניתנה במדבר? אופטימיות וכוונה.

מרוב התעסקות בענייני יום-יום, קל לאבד את התודעה שיבוא יום בו דברים ייראו אחרת. העם שחונה בסיני מסתכל סביב ורואה חול ואבנים. הנחת היסוד של הציווי האלוהי היא שהעם ישרוד את המסע ויצא מהמדבר לתוך ארץ עם כל כך הרבה מקורות תזונה שיהיה בידיו לוותר על הטמאים שבהם. כמו כן, לא רק שנצא מהבתים שלנו, אלא יחזור לנו חופש התנועה עד כדי כך שנחליט מרצוננו החופשי לאן נרצה או לא נרצה לצאת. (רק שלא ייקח ארבעים שנה!)

הגבלת אפשרויות גורמת לנוחות והגנה מסוימות. אי אפשר להיכשל כשאין במה לטעות. לכן נוצרת הזדמנות לאפס התנהגות בזהירות ובכוונה. בזמן שאנחנו בפנים אנו יכולים להתבונן ולהחליט לאילו מקומות לא נרצה לחזור, גם כשנוכל. דווקא בתנאים של ירידת המן כל יום, יש לבני ישראל אפשרות לבנות מחדש דיאטה שתתאים רוחנית לאורח החיים שמנסים לייסד כעם קדוש. בימינו, הורחקנו מהמקומות החיוביים והשליליים שפעם נהגנו לפקוד, ודווקא הבידוד וההתבצרות נותנים אפשרות לבנות הרגלים בריאים ופרודוקטיבים מחדש, בשיקול דעת ובכוונה.

מי ייתן שנגיע במהרה לארץ המובטחת של בריאות, וננצל את ההזדמנות לחדש את שגרתנו בהחלטות נבונות.