פרשת יתרו: לעצור לפני העליה

דני וינינגר | פברואר 4, 2021

השבוע יצאתי מהדירה מספר פעמים, על אף הסגר. אלו לא היו בילויים מופרזים. אני ואשתי יצאנו לטיול התרעננות בעמק המצלבה בירושלים, לראות את השקדיות. פעם נוספת יצאתי לפגישה אצל הרופא. למרות שאלו יציאות לגיטימיות, במסגרת ההנחיות, עדיין הרגשתי לחץ מהחשש שאפגוש שוטר שיחליט שהפרתי את הסגר וייתן לי קנס. עם זאת שמתי לב שכשהסתובבתי בעיר לא הייתי היחיד — ראיתי פקקים ועוד הרבה אנשים, זה הביא אותי לתהות האם אני מגזים באדיקות שלי להישאר בבית.

הדברים הזכירו לי דרשה של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1810) על חג השבועות. חג זה מציין את זמן מתן תורה, אירוע שהפרשה שלנו, פרשת יתרו, מתארת.

האדמו"ר מברדיצ'ב נשאל למה בכלל חג השבועות נודע בשם "עצרת". הוא הסביר שלפני מתן תורה בני ישראל נורא התרגשו, אך מכיוון שלא היו להם הרבה מצוות שדרכן יוכלו לבטא את התלהבותם, הם שמרו על ציווי ה' שמזהיר אותם מלעלות אל ההר. זה היה ביטויה של ההתרגשות של בני ישראל – להישאר בגבול סביב ההר במסירות עזה. כאשר ה' אומר למשה לשמור את הציווי הזה, משה אומר לו "לֹא־יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל־הַר סִינָי כִּי־אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת־הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ"  (פסוק 23). כפי שמפרש הרב לוי יצחק, חג השבועות, עצרת, הוא חג של הגבלות ואיפוק עצמי — של עצירה. אנחנו חוגגים אותו בזכות היכולת שלנו להחזיק מעמד. בפשטות, מסרנו את עצמנו למעשה של לא לעשות כלום. איך הצלחנו בדבר כזה, להתאפק ברגעי התרגשות ושמחה רבה? ועוד איך אנחנו אמורים לעמוד בהגבלות תמידיות ואולי שוחקות?

חז"ל מלמדים אותנו שחייבים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים–לא זו אף זו, שעלינו להרגיש כאילו עמדנו בהר סיני כאחד. כיוון שעמדנו מול הים ובתחתית ההר, אנחנו מבינים את הפחד לחצות את הים; אנחנו יודעים כמה קשה לשמור על הגבול של ההר, על אחת כמה וכמה כשאנחנו כל כך רוצים להתקרב. נראה לי שאנחנו לא מצפים לניסים באותו סדר גודל. אודה שאני כן מבקש ניסים קטנים יותר — לבריאות ורפואה של קרוביי ואוהביי, לפרנסה; ואת הכוח להתמיד. בשקט אני מתפלל לסובלנות ולכוח להתגבר על הקשיים של הימים האלו, ורק להישאר במקום.