פרשת עקב: עקב בצד אגודל

רחמים (רמי) תמם | אוגוסט 7, 2020

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ )דברים ז יב).

פרשה שמתחילה באמצע. ועוד עם ו"ו החיבור בהתחלה. אני לא בטוח שגב' שכטר, המורה שלי לספרות, הייתה מאפשרת זאת.

באמצע פרק. כמעט באמצע פסוק.

מה היה כל כך חשוב לקטוע את הרצף ולייצר פרשה מיוחדת דווקא לעוד תנאי של שאומר שוב, אם תלכו בדרך הטובה, אני אשמור, ואעזור וכו' וכו'.

זו לא פעם ראשונה שנתקלים במילה המוזרה הזו. "עקב" במובן של סיבה.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כו ה(

מהו אותו ה"עקב" שבעקבותיו "שומרים" ו"עושים" חוקים ומצוות?

רש"י מפרש פירוש החביב עליו במיוחד. "והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו' – ישמור לך הבטחתו".

מצוות שאדם דש בעקביו.

מהן אותן מצוות אלו? ומדוע דווקא בגללן זוכר אלוהים את הברית, והחסד והשבועה שנשבע לאבותינו?

חכמינו, ובהם ה"שפת אמת" ו"אור החיים" מדברים על מצוות קלות. מצוות יומיומיות. כאלו שקל לשכוח אותן. דווקא באלו תיבחנו. בשגרת החיים. התורה אומרת לפי חכמים אלו שקל מאוד לא לרצוח, קל לא לגנוב, קשה מאוד לטרוח במצוות היומיום. ודווקא אלו שקובעים את שגרת היום, הם הדוגמא האישית שלנו לילדינו, והם הדרך אותה אנו מתווים ולפיה ניבחן.

חכמים אחרים רואים באמירה זו התייחסות לצורך לקיים מצוות קלות לכאורה, כי אין אדם יודע שכרה של מצווה, ומצווה הומנית קלה לכאורה כ"שילוח הקן" (שליחת האם מקנה טרם נטילת הביצים שלא תצטער) מושווית בשכרה למצווה מרכזית לכאורה ככיבוד אב ואם. השכר לשניהם "אריכות ימים". ולכן הפסוק לפי אותם חכמים מדבר על הצורך בקיום כל המצוות, מבלי לשקול שזו קלת ערך וזו בעלת ערך.

פרשנויות אלו יפות. אבל הייתי רוצה להציע אחרת.

אחת המחלוקות היפות המובאות בספרות היהודית, היא גם אחת המוזרות שבה.

בהקדמת הרב יעקב בן חביב לספרו עין יעקב על אגדות הש"ס, מתאר הרב מחלוקת בין חכמי המשנה בשאלת – איזה פסוק כולל בעצם את תמצית עבודת ה'. וכך כתוב –

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי! "

אחרי הכל, מה שקובע זו לא הקריאה לכל העולם  והבשורה שיש אלוהים והוא אחד. ולא הקריאה לבאי עולם לאהוב זה את זה.

מה שקובע לבסוף זו העקביות.

כבש אחד בבוקר. כבש אחד בין הערביים. עבודת הקורבנות, ועבודת התפילות שמחליפה אותה בימינו, היא העיר.

אמונה ללא עקביות לא שווה דבר. אהבה ללא נאמנות לא שווה דבר.

וכך אני מבין את ה"עקב".

התנועה הנדרשת מעם ישראל היא עקבית, עקב בצד אגודל, עקב בקרקע, יציב, החותר להמשך התנועה אלפי שנים, להתקדמות, להפצת הבשורה, כל יום מחדש.  זו בעצם מהות קיומנו, ושליחותנו.

זה ה"עקב" שלי.