יהודה שוורץ | ינואר 14, 2021
כאשר אני מעיין בפרשת השבוע, פרשת וארא, מספר תמיהות עולות לנגד עיני.
"וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) – מה זאת אומרת? מה זה משנה באיזה שם האל נקרא, ולמה הוא שינה את שמו?
גם התנהלות הדברים מול פרעה מפתיעה:
"אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (שמות ז, ב) – אם המטרה הייתה פשוט להוציא את בני ישראל ממצרים, מדוע שהאל לא יעשה זאת ישירות על ידי ניסים, "ולא על ידי שליח"? או לחילופין, למה שמשה לא יפנה ישירות אל פרעה? או נביא אחר שיודע להתבטא? ולמה לשלוח שני אחים דווקא?
התורה מספרת לנו על יחוסם של משה ואהרון ומוסיפה:
"ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם" (שמות ו, כו)
רש"י שם לב לפרט מיוחד בלשון הפסוק:
"הוא אהרן ומשה. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּקְדִּים אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּקְדִּים מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, לוֹמַר לְךָ שֶׁשְּׁקוּלִין כְּאֶחָד".
שני האחים שווים זה לזה, הם "כאחד". ולא זו בלבד: האח הצעיר נבחר, כפי שקורה אצל כל האבות. משה – הצעיר – הוא "אלוהים" ואהרון – הבכור – הוא נביאו: "נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ". נביא הוא שליחו של האלוהים, הוא הפה שלו, הוא מבטל את עצמו בפניו ונעשה כלי לרצונו.
זאת האחווה של משה ואהרון. הם תיקנו את רצח הבל ע"י קין באופן מושלם, הם תיקנו את חטא אדם הראשון.
והם הנהגת עם ישראל, מנהיגות של שליחים מול מנהיגות פרעה – התנין הגדול והנחש על מצחו – אדם שעושה את עצמו אלוהות.
נכונותו של אהרון לפעול בשליחותו של משה היא גם נכונותו של משה לעשות את שליחותו של השם. כך אנחנו מבינים את משמעותו של השם החדש של האל: התהוות המשך הבריאה דרך האדם, שנעשה מעכשיו שלוחו ממש של הבורא.
מהפך זה במהות המנהיגות, היה גם מהפך בתפיסת האלוהות – שינוי שם השם – שאיפשר את יציאת מצרים.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.