הרב אבי נוביס־דויטש | מאי 18, 2020
בפרשת בא אשר בספר שמות, רגע לפני כניעתו של פרעה מתנהל דיאלוג מעט מפתיע בינו לבין משה: פרעה מציע למשה ואהרן ללכת לעבוד את ה' ושואל "מי ומי ההולכים" (שמות י, ח). משה עונה כי ההולכים הם נערים וזקנים, בנים ובנות, צאן ובקר. פרעה מגרש את משה ואהרן מפניו לאחר שלמעשה התיר לגברים לצאת ולעבוד את ה'. בפרשת ניצבים אשר בספר דברים מוצאים פירוט של השותפים במעמד הברית עם אלוהים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם… טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך" (דברים כט, ט-י). שני המקורות מציגים את עם ישראל כמגוון אנושי נרחב, ובעיניי מייצגים תפיסת יסוד לאורח החיים היהודי שלי, לדרכי בעבודת השם, ולפעילותי כפעיל חברתי יהודי וכאיש חינוך.
בשבועות האחרונים נחשפנו בתקשורת הדיגיטלית וברשתות החברתיות לקולות המאתגרים את תפיסת היסוד הזו. אותם קולות, אשר יצאו נגד הקהילה הלהט"בית ונגד ארגונים הפועלים למען שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית, הציגו את היהדות ככוחנית וכדורסנית. תפיסת העולם שאותם קולות הציגו מאמינה כי בפסיפס היהודי יש מקום רק לאלו הדומים לנו בתפיסה ההלכתית, בנטיות המיניות, בתפיסת המשפחה הראויה, הדרך הנכונה ללמוד תורה, ואפילו ביכולות הפיזיות והקוגניטיביות. הם מאמינים ביהדות שבה רק החזק שורד, ללא שמץ של אחריות חברתית כלפי המגוון החברתי הקיים בין הברואים.
אותם פרסומים החזירו אותי אלפיים שנה אחורה, עת ברחו למדבר יהודה חבורת אנשים אשר ראו בעצמם בני אור, ואף טרחו לכתוב על אודות תקוותם למלחמת בני אור בבני חושך. רק יחידי הסגולה נועדו לשרוד ולהוביל, ואת כל היתר, השונים מהם, אפשר ואף ראוי להותיר מאחור. אל מול תפיסה זו אני מבקש להשמיע שוב את קולו של הקדוש ברוך הוא הכורת ברית עם כלל המגוון האנושי של עם ישראל.
כאשר נח יוצא מן התיבה הוא רואה את הקשת. בעיניי הקשת רבת הגוונים מציעה את הביקורת על נח: כיצד אותו נח שנצטווה לקחת זוגות־זוגות מכל החי על מנת לשמר את כלל החיות, לא מחה ולא נלחם כדי להותיר גם את המגוון האנושי על כנו?
התנועה המסורתית, שאני גאה להיות חלק ממנה, יזמה כבר לפני יותר משלושה עשורים את פרויקט בר ובת המצווה לילדים עם מוגבלויות מתוך תפיסה והבנה שיש לאפשר לכל אחת ואחד את הזכות להיכנס בברית המצוות. בית המדרש לרבנים על שם שכטר שאני עומד בראשו זוכה לשרת באמצעות תוכניותיו את המגוון האנושי הנרחב של החברה הישראלית המכיל בתוכו תפיסות יהודיות מגוונות ומנהגים מגוונים. אחת מהתוכניות הבית מדרשיות הייחודיות שלנו אשר מתקיימת בשיתוף מרכז "אדרבא" של התנועה המסורתית, מיועדת לאנשים ונשים מרקע שונה ובהם גם אנשים עם מוגבלויות.
חודש אייר שאנו מתקרבים אל סופו, רווי בימים בהם אנו בוחרים לציין ולבחון את אופן התייחסותנו אל מגוון חלקי החברה.
בי"ד אייר, ציינו את פסח שני אשר מזכיר לנו כי ישנה הזדמנות שנייה. בפסח שני התאפשר למי שלא יכול לחגוג את הפסח במועדו לחגוג אותו כעת, חודש לאחר מכן, ולא לפספס את ההזדמנות להשתתף בחגיגות הפסח. ההזדמנות השנייה היא הסיבה שבה אנו מציינים דווקא ביום זה את המחויבות לסובלנות דתית ולתפיסה דתית מכילה. אם תרצו, זו הזדמנות שנייה עבורנו לחדש את המחויבות שלנו לאותו מגוון אנושי רחב בעם ישראל.
ל"ג בעומר שחל בשבוע שעבר, הוא ציון דרך חשוב במחויבות היהודית שלנו למגוון האנושי בעם. מן המסורת אנו למדים שתלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, ולכן מתו במגיפה. מי יודע, אולי קביעתו של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה", הייתה תגובה לכך.
גם יום ירושלים, אשר יחול בסוף השבוע, קיבל תפנית בשנים האחרונות, דרך יוזמת "יום ירושלמי", במטרה להדגיש דווקא ביום ירושלים, את הצורך בירושלים להיות סובלנית יותר לכל הזהויות והקבוצות שבה יחד.
היהדות שלנו כמו הסיפור הישראלי שלנו, חסרים אם אנו מותירים מאחור חלק מן הקהילה, אם איננו משכילים לבנות את הפסיפס שנותן לצבע ולגוון של כל מרכיב בקהילה להיות חלק מן הסיפור. כאשר אנו רואים את שלל הצבעים והזהויות של העם היהודי – רק אז אנו מוכנים לעמוד כפי מסביר רש"י על מעמד מתן תורה בהר סיני, "כאיש אחד בלב אחד" ולקבל את התורה.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
