פרשת וישלח: לחזור אל האוהל

דורון רובין | דצמבר 4, 2020

"הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם!"
הציווי הזה לא נאמר לעם ישראל כהכנה למעמד הר סיני, ולא כדברי תוכחה לאחר חטא העגל. הדברים הללו נאמרו ע"י יעקב לבני ביתו, בעיקר לנשיו ולילדיו, לפני העלייה המשותפת לבית האל. וכדי להבין למה אני חושב שיעקב אומר/מצווה דברים כל כך נוקבים כלפי משפחתו, אני מזמין אותך לקרוא את המשך הדרשה.

כמעט לכל אחת ואחד מאיתנו יש את המקום או המקומות שמסמלים את הפרידה מההורים; היציאה מהבית והתחלת החיים העצמאיים. זה יכול להיות אוהל בבסיס צבאי מהטירונות, קומונה מבולגנת משנת השירות, מסלול טיול עם נופים מעוררי השראה וכו' וכו'. הזיכרונות הללו הם בדרך כלל ערבוב של הצלחות ו-'נפילות', תחושות של התעלות המהולות בחששות. לעיתים, האתרים הללו, הבלתי נשכחים, הם מקומות שעברנו בהם ביעף, רק לרגע, אך האימפקט שלהם הוא לכל החיים. לכאורה, מבחינה חיצונית, אנחנו אותו הבן אדם שהיינו מקודם, אך בנפשנו פנימה, המקום ממחיש תהליך התבגרות אישי ושינוי דרמטי שחווינו.

ממד נוסף מתחבר למקומות הללו כשאנו חוזרים לאותו המקום, לאחר שנים שלא היינו שם. זה מאד מרגש לשוב ל-'זירת הפשע', לאותה הסביבה עם הזיכרונות הכול כך טעונים.

זה עוד יותר מורכב כשמצרפים לביקור את בני המשפחה שלנו, בעיקר את הדור הצעיר. עבורנו זהו מקום 'משנה חיים', מרחב שעיצב את מי שאנחנו, אך עבורם החיבור הוא לא אוטומטי. בשבילם זה רק אוהל, בסך הכל חדר או סתם עוד עץ. הם לא כל כך מבינים מה מיוחד באותו המקום, הם לא היו אתנו באותה התקופה, ובמיוחד הם לא שוהים בתוך נפשנו ומבינים את תהליך השינוי שחווינו דווקא במקום הזה. כדי לעזור לקרובים שלנו להצטרף ולהפנים את המשמעות הכול כך חשובה לנו,  גם הם צריכים לעבור חוויה רגשית לפני ו/או תוך כדי השהייה במקום.

כזו היא החזרה של יעקב לבית אל (לוז) במהלך פרשת וישלח.
כזכור, בתחילת פרשת ויצא, יעקב הצעיר עוזב את ביתו להרפתקה מפחידה ומרגשת והולך לכיוון חרן. הוא מגיע לעת ערב ל-'מקום' ששמו הראשוני הוא לוז ונשכב. ההמשך הוא חוויה רוחנית מטלטלת, התגלות אלוהית, שינוי שם המקום לבית אל, משיחה בשמן של אבן וגם נדר של יעקב.

וכעת, לאחר יותר מעשרים שנה, יעקב נענה לקריאה האלוהית ועומד לחזור לבית אל. אני יכול רק להעריך את ההתרגשות שאוחזת בנפשו של יעקב; הוא עומד 'לשוב הביתה', למיקום שבו הכל התחיל, איפה שהוא החל את חייו כעצמאי. אך מייד הוא נזכר שהוא לא לבד יש איתו 'מחנה כבד' של אנשים שהולכים איתו, אך לא מבינים את המהות, החשיבות והערך שעומדים מאחורי האתר.
ולכן, "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ:  הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל" (בראשית ל"ה 2-3)

יותר מכל דבר אחר, בציווי הזה אל בני ביתו יעקב מבקש לייצר תהליך הכנה מנטלי לקראת ההגעה למקום שהוא עבורו שער לשמים. הוא מניע את בניו לערוך בדיקה אישית-פנימית ולהסיר את אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם. מי שעוקב אחרי העלילות של יעקב בכל ספר בראשית, זוהי הפעם היחידה שהוא עורך טכס כזה למשפחתו. בעיני, הפעולה הזו היא פעולה חינוכית שמיועדת להמחיש את הערך שיעקב רואה בעלייה לבית אל. הוא מעוניין לוודא שגם בני משפחתו ירגישו בייחוד של המקום, שהם יתחברו לחוויה האמונית שלו. וכך, לאחר שהם עושים כמה פעולות סמליות (כמו החלפת השמלות וקבורה של תכשיטי זהב) יעקב, הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ, מקים שם מזבח (כפי שהבטיח בצעירותו) וזוכה להתגלות אלוהית נוספת אשר מהדהדת את השינוי של שמו מיעקב לישראל ואת ההבטחות שניתנו לאברהם. מבחינת יעקב, בית אל הוא לא עוד אתר, אלא בבית אל הוא חווה סגירת מעגל לחייו הפרטיים ולשליחותו ההיסטורית. אך לא פחות חשוב, גם ילדיו יכולים להתחבר אל החוויה של אביהם.