רחמים (רמי-כלימו) תמם | יולי 3, 2020
לע"נ דב בער בן ישראל וחנה.
"והוא בכלל לא ידע שהוא כזה" (אריק איינשטיין, שלום חנוך).
פרשה מוזרה פרשת בלק. מסופרת על ידי מספר מסתורי. צופה נסתר, יודע כל.
ואילו גיבורי הפרשה, בלק מלך מואב ובלעם הנביא הגדול של הגויים, צופים נסתרים בעם ישראל, שחונה לו למטה מתחת להרי מואב, ולא מודע כלל למזימה המתרחשת מעליו. ולא מודע כלל לסיכולה של אותה מזימה.
האם זו המזימה היחידה שנרקמה כנגד עם ישראל שלא הצליחה? מדוע הצורך לספר לנו דווקא עליה? האם לא נרקמו מזימות כנגד עם ישראל בחצרות סיחון מלך האמורי, עוג מלך הבשן או שאר המלכים המקומיים שלא בדיוק אהבו את עם הנוודים המגיע מהמדבר?
מעבר לכל המסרים המורכבים שבפרשה. לדעתי המסר פשוט. לפעמים צריך פשוט לשחרר. לא כל דבר ידוע לנו, ולא כל דבר בשליטתנו. יהיו רבים שישחרו את רעתנו, מבלי שנוכל לעשות דבר בנוגע לכך. ולכן לפעמים פשוט צריך להיות טוב, באוהלים, במשכנות.
לפעמים כמו בהפטרה לפרשה זו, שהיא אולי היפה מכל ההפטרות ששויכו לפרשות השבוע – "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך". לפעמים זה מספיק.
"10 דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון…." (אבות, ה' משנה ו').
תמיד דמיינתי את אלוהים, יושב לו בנחת אחרי בריאת האדם, כמעט נח לפני שבת, חושב על הקידוש המחכה עוד כמה שעות, ומוחק לו שורות שורות בפנקס המשימות האינסופי של הבורא.
לפתע הוא נזעק, יש עוד כמה דברים שטרם נבראו. והוא יורד למטה ובורא את הדברים הכי מוזרים שיש, ובהם את בארה של מרים שנוסעת במדבר עם בני ישראל, את פי האדמה שבולעת את קורח ועדתו, את המטה של משה רבנו, את התולעת מבקעת האבנים לבית המקדש, ואת השדים, והמזיקים, ואפילו את האיל של אברהם אבינו שמוקרב תחת יצחק. וגם את פי האתון. שלנו. מהפרשה הזו.
וכל הדברים האלו שמורים באפסנאות האלוקית עד לרגע בו הם מורדים אל הקרקע לצורך הופעה חד פעמית.
כך גם האתון. ליתר דיוק פי האתון. אתון שחכתה 2488 שנים מאז בריאת העולם כדי להופיע וללמד את בלעם לקח שלא ישכח – שדברים שרואה האתון מכאן, לא רואה הנביא הגדול משם.
לפעמים שווה לחכות הרבה זמן.
"לו רק ידעת את העוצמה של הצד האפל" (דארת' ווידר ללוק סקייווקר, האמפריה מכה שנית)
"ויקבר אותו בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים, ל"ד, ו').
אינני מאמין בקברים קדושים. פולחן הקברים תמיד נדמה בעיני כעבודת אלילים בתחפושת יהודית.
אולם הפסוק החידתי הזה תמיד גירה את דמיוני. משה רבנו, בקבר לא מסומן, אלמוני, קבור בקצה גיא פלוני, בארץ מואב, ובצדו השני של הגיא, קברו של הנביא הגדול השני, בלעם, האלטר-אגו של משה. ומלחמה ביניהם עד עולם – "כיוון שרואה קברו של משה, חוזר ושוקע" (תוספות, סוטה, י"ד, ע"א).
"לא קם בישראל כמשה עוד – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? בלעם בין בעור" (ספרי, שנ"ז).
וכך שני אבירים אלו, שחור ולבן, רע וטוב, נלחמים מלחמת עולם, שאיננו מודעים לה כלל. כך דמיינתי אותם כנער חובב מדע בדיוני.
וכך היום, למרות שאיני מאמין בקברים, אני חולק כבוד לאבירים הקבורים שם. מי יודע במי הם נלחמים. בשבילנו.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.