הטקס הפשוט של נטילת הידיים – פרשת

רחמים (רמי) תמם | מרץ 20, 2020

לפני כמה רגעים קיבלתי הודעה. ״איזו שנה היה השבוע האחרון״. בין ממים לממים, ובין התרעה אחת לשניה, בעוד אנו שוטפים ידינו בפעם המי יודע כמה, נזכרתי בטקס הפשוט הזה, שמוזכר בפרשת ויקהל-פקודי, ושמשום מה הולך איתנו כבר אלפי שנים, בין קודש לחול, בין טומאה לטהרה, ובין מגיפה להצלה.

יהודי. ידיים. עשר אצבעות. וכיור.

״ וַיָּשֶׂם, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם, לְרָחְצָה וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבְקָרְבָתָם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ–יִרְחָצוּ:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.״ (שמות מ׳ ל׳).

בבואם לאהל מועד, ירחצו רגליהם, שהביאו אותם עד הלום. ואת ידיהם, שיעשו מכאן והלאה.

הרב יעקב נגן הפנה תשומת לבי כי פעולה זו נקראת ״קידוש ידיים ורגליים״  – ״והם אומרים לו, הזהר שמא תגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך״ (משנה, תמיד, א׳, ד׳).  כל בוקר, הכהנים מתקדשים בנטילת ידיהם בכיור. הקודש, מגיע מהיומיומי כל כך. מהמים. מהכיור.

הכיור. אולי הפרט המעניין ביותר בבניין המשכן המתואר בפרשותינו.

כיור נחושת. "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל״ח ח׳).

המראות הצובאות היו אותן מראות בהן היו מתנאות נשות ישראל, כאשר ניסו להבטיח את המשך קיום העם בתוך שואת גלות מצריים, בה נותרה רק חמישית מהעם. בתוך היאוש וחוסר האנושיות, בחרו אותן נשים בהמשכיות, כפי שמתאר מדרש תנחומא (פרשת פקודי פרק ט)

״אמר רבי שמעון בר חלפתא:

מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: ״בכל עבודה בשדה״. משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות

ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר״

"… כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה.

כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים".

משה רבנו. איש הכללים. החזון. המשימה. לא מבין דבר פשוט. שגם מראה, שאין לה לכאורה כל תוכן משל עצמה, ורק משקפת את המציאות, גם למראה פשוטה זו יש משמעות. המשמעות של היופי שמשתקף בה.

והכיור הזה מחזיר אותי. לנורמליות. להכרה שתחילתה של כל התקדשות היא ברצון להמשך החיים. ברצון להמשך שימור הנוי. היצירה. היצרים. בחכמה פשוטה. אוכל. מראה. יופי. יצר. המשכיות.

ולוואי שנשכיל לשמר את אלו, ואת החכמה הפשוטה הזו גם בימים כאלו.