פרשת צו: להידבק בדברים הנכונים

אדם ברמן | אפריל 3, 2020

העולם מוטרד מהתפשטות והידבקות. כל יושבי תבל בלחץ מוצדק מנגיף הקורונה, ואנחנו מסתגרים בבתינו, מבקשים לשמור על ההנחיות, מבלי לדעת מתי כל זה יסתיים.

אצל עם ישראל המתכונן והמנקה לפסח, יש חשש לעוד להתפשטות סמויה ולא רצויה: של חמץ. מה בבית נגע בחמץ? איך חמץ בכלל הגיע לכל מקום, לכל חדר, בגד, וספר? איך אפשר לשמור על שטח סטרילי ולאט לאט לחטא את הבית מכל חמירא וכל חמיעא?

בתקופה זו של אלכוג'ל ונייר כסף ושל הימנעות ממגע, פרשת "צו" באה להזכיר לנו שלא רק דברים מפחידים ושליליים מדבקים, אלא גם הקדושה. פעמיים בפרשה שלנו, בהקשר של הקורבנות הקדושים ביותר, אנו נפגשים עם קדושה עוצמתית אשר עוברת במגע: "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (ויקרא ו:י"א; ניסוח דומה בפסוק כ'). גם בספר שמות או קוראים על עיקרון דומה לגבי כלי המקדש, אשר הקדושה בהם מדבקת במגע. כך למשל, מנורת הזהב לא מפיצה קדושה לעולם על ידי האור של נרותיה בלבד, אלא הקדושה שלה מדבקת דרך מגע, וכל מה שנוגע בה יקדש (שמות ל':כ"ט).

ישנם דברים אחרים שיכולים להיות מדבקים. דבר ידוע הוא, שחיוך יכול להיות מדבק, וכך גם אופטימיות וחוסן. תפנית זו קצת מפזרת את הקונוטציה המאיימת של הדבקה מחד. אולם מאידך, היא גם מטילה עלינו סוג של אחריות. מוטלת עלינו אחריות להימנע מלהידבק מדברים מזיקים, מנגיפים, מזיהומים, מעצבות. אך מוטלת עלינו גם האחריות לוודא שמה שאנחנו משדרים ומפיצים החוצה לעולם הוא דווקא משהו בונה, מעצים, ומקדש.

השורש דב"ק אמנם מופיע בתורה בהקשרים שליליים, ואפילו ביחס למחלה: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר" (דברים כ״ח:כ״א). אבל אותו השורש מופיע גם בהקשרים של אהבה, בין אדם לחברו (אדם לחווה, רות לנעמי) ובין אדם למקום. שנזכה יחד עם כל החולים לדביקות שמובילה לאורך ימים: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל':כ'). בואו נבחר להידבק בדברים הנכונים.