נאוה ב. מאירסדורף | יולי 10, 2020
רבות דובר בדרישתן של בנות צלופחד לנחלה בארץ, כיצד הן קבעו תקדים פמיניסטי להדהים.
בנות צלופחד שאין להם אב, או דמות זכרית אחרת בתא המשפחתי שלהן, באות בדרישה למשה שיתן להן נחלה. משה פונה בשאלה לקב״ה, וזה עונה לו: ״נתן תתן להם נחלה״. שואל גרשון אשכנזי ב״תפארת הגרשוני״ למה כאשר ברור שהפנייה היא לבנות, התורה משתמשת בלשון זכר? ועונה, כאשר אישה יורשת כזכר, מדבר עליה הכתוב בלשון זכר. לכאורה התורה מכבדת אותן, הן הועלו לרמה כזו של זכר. ולא סתם, בזכות אותו התקדים הקב״ה אומר שמעכשיו בכל מקרה דומה בו אדם נפטר ללא בנים- בנותיו יקבלו את זכויותיו. אבל האם אמנם היום מתוך ציפייה לשוויון הזדמנויות, לביטול פערי שכר, העדפה מגדרית ועוד- נוותר על לשון ספציפית הפונה אל מגדר מסויים? האם כדי להיות שווה צריך להיות ללא זהות מגדרית? בארצות הברית לפנות אל אדם מתוך הנחה שהוא חלק ממגדר מסוים, נחשב מאוד לא הולם ומעליב. עד שאותו אדם לא יציג עצמו לפי המגדר שהוא רוצה להיות מיוצג בו, הפונה יעשה כל השתדלות להמנע מפנייה מגדרית. ואולי בשפה האנגלית זה קל יותר. בעברית זה כמעט בלתי אפשרי לנהל שיחה בלי הפנייה מגדרית: ״את רוצה?״ ״אתה יכול״ וכו׳. איני רוצה לשנות את השפה העברית. אני אוהבת אותה בדיוק כפי שהיא, עשירה ומורכבת. אבל הייתי רוצה שנשים לב ומשמעות לפניות שלנו. מתי, ולמי אנחנו פונים וכיצד. כיצד נפנה אל קבוצה מעורבת של נשים וגברים? מה עם הרוב נשים? מה עם הרוב גברים? כיצד נקרא לאישה המשמשת ברבנות? רב? רבה? ישראלים רבים יקראו לה גם ״רבנית״ כמו בתפקיד המסורתי של אשת הרב, רב עם סיומת הקטנה נשית- ״xית״. וכיצד נקרא לראש ממשלה, ראש עירייה ועוד מקצועות שהכניסה המגדרית הזאת עוד קצת חדשה? ישנן דעות ואפשרויות רבות. לכולן מקום ראוי על השולחן, רק הייתי רוצה שבפנייה הבאה שלכם, שימו לב אל הנשמה. כמה משמעות היא משאירה.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.