רחמים (רמי) תמם | מרץ 12, 2020
ימי הפורים, ובעצם אף חג או מועד יהודי שקבעו חכמינו, לא היו מושלמים בלי נבל מושלם בצד השני. יוונים, רומאים, בבלים וגם עמלק.
ובניגוד לכולם, עמלק הוא משפחה. בנו של אליפז אחיינו של יעקב אבינו. וכמו קרובי המשפחה האחרים שלנו, מואב ועמון, יש לנו איתו יחסים מורכבים.
אנו נתקלים בעמלק מיד אחרי יציאת מצרים. הקרב הראשון של בני ישראל. לפחות של בחירי העם בהנהגת יהושע, ושל משה אהרן וחור הניצבים על ראש הגבעה. בסיום הקרב, מצווה העם לציווי הזכרון הרביעי (אחרי יציאת מצרים, השבת והמן) – ״ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״. משה כתב בספר, אבל מה שבטוח גם בנה מזבח – ״וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר״. (שמות, י״ז, י״ד-ט״ו).
עמלק, קרוב המשפחה שאיננו מתרשם מניסי יציאת מצריים, מתריס לעומת בני דודו הישראלים, ובעקיפין נוצרת מלחמה בינו לבין לא פחות מאשר הקב״ה.
ואכן, תפקידו של עמלק לא מסתיים. עמלק הוא זה אשר נקרא על ידי הקב״ה להביס את ה״עולים בהר״ – ״וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה״ (במדבר, י״ד, מ״ד).
ה״מעפילים״ הראשונים, שרצו להכנס לארץ ישראל מבלי להמתין 40 שנה, ונענשו בהשמדה על ידי לא פחות מאשר עמלק עצמו.
אם חשבנו שעמלק מסיים תפקידו הרי כמה פרקים לאחר מכן חוזר הזכרון, והפעם עם ציווי שיהדהד דורות קדימה ״ זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח״ (דברים, כ״ה י״ז).
ואכן כך היה.
עברו כ 200 שנה. שאול המלך מצווה על ידי שמואל הנביא לקיים את הציווי העתיק, ולהילחם בעמלק, להשמידו כליל. המלך הצעיר מרחם על אכזרים (ובהמשך מתאכזר לרחמנים ומשמיד את עיר הכהנים נוב), לא הורג את מלך עמלק, אגג, ולוקח את הצאן והבקר כשלל. שאול נבוך למול כעסו של שמואל, ומאשים את העם. שמואל לא מהסס, ומנבא את אובדן ממלכת שאול.
העמלקים חוזרים לעוד סיבוב מלחמה, והפעם למול מלך אחר, דוד. והסיפור שונה לגמרי. דוד מכה אותם בצקלג מכה ניצחת.
עוברות עוד כ 350 שנים. זמן חזקיהו המלך, כמה מאות מבני שמעון, הולכים להר שעיר, מכים את ״שארית הפלטה לעמלק״ ויושבים שם (דברי הימים, א׳ ד׳).
אבל עמלק, כמו כל נבל הוליוודי אמיתי, חוזר, בדיוק כשלא מצפים לו.
עברו עוד כ 180 שנה. והפעם עמלק לובש צורתו של המן האגגי. זכר לאותו מלך, ששאול משבט בנימין לא הרג בזמנו. למולו, צאצא של אותו שאול, ״מרדכי בן יאיר בן קיש, איש ימיני״. מרדכי היהודי – שמתייחס גם לשבט יהודה – נושא שם פרסי ובעל משרה בחצר המלך. אדם מבוסס ובעל מהלכים, שלמרות שיבת ציון המתרחשת באותם ימים, מעדיף להישאר בחצר המלך, קרוב להשפעה ולנוחות שמציעה פרס, המקבילה של אותם זמנים לאמריקה של המאה ה 20.
הסוף ידוע. מרדכי מגלה את יהדותו והופך מאיש חצר ופוליטיקאי מקומי למנהיג יהודי, על הדרך ממליך את אסתר על הממלכה הכבירה, והורג את עמלק של דורו – המן ובניו.
והמלחמה נמשכת. בדיוק כמו הציווי. ״מִדֹּר דֹּר״. יהושע, שאול, דוד, חזקיהו, מרדכי. בין כולם שזור חוט דק. בכל פעם שמישהו נדרש לממש את ייעודו, נקרה על דרכו עמלק. עמלק שמאתגר את התפיסה הישראלית-יהודית, ואת הייעוד של אותו עם.
יהושע, ודוד הבינו זאת. גם חזקיהו. שאול לא הבין, ונתן לעם להוליך אותו, וצאצאו מרדכי נקרא להשלים את העבודה, ותוך כדי כך ייזכר מרדכי באותו ייעוד.
בדיוק כמו הציווי לפני 3000 שנה. עמלק מגיע כאשר ״אתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים״. עמלק מגיע לכאורה בדרך מקרה – ״אשר קרך בדרך״, ובתחכום רב מתחיל דווקא בחולשות שלנו – ״ויזנב בך כל הנחשלים״.
תפקידו של עמלק הוא להשכיח מאיתנו את הייעוד. את המטרה.
עמלק שלי הוא השכחה. העצלות. האדישות. המחשבה שאחרים יגיעו לייעוד שלי במקומי. עמלק שלי תופס אותי בנקודות החלשות. עמלק שלי הוא חלק ממני. והמלחמה איתו היא אכן ״מדור דור״.
בימים אלו, של אובדן ערכים, של התבססות במלחמות אגו, בפירוד, בחולשה, נראה כי עמלק מרים שוב את ראשו, והמלחמה האישית בעמלק ששוכן בתוך כל אחד מאיתנו, מעולם לא הייתה יותר רלוונטית.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.