פרשת מקץ: מאפלה לאור גדול

דני וייננגר | דצמבר 17, 2020

אחי, מורי ורבי, הרב אהרון ווייננגר, כתב השבוע שחנוכה הוא חג בתהליך: "בשבעה מתוך שמונת ימי חנוכה אנחנו מדליקים חנוכייה שאינה שלמה. לילה אחד בלבד יש לנו תצוגה מלאה. שנזכה למצוא שלמות (wholeness) היכן שיש אור, וקדושה (holiness) היכן שיש מקום לגדול."

חג האורים, המתרחש בתקופה החשוכה ביותר בשנה, מתחיל עם נר אחד קטן. לעומת קטנותו ובדידותו, הוא קורא לנו לברך אותו ולהיזכר באמצעותו באור ובימים חמימים ומוארים יותר.

במסכת עבודה זרה (דף ח, עמוד א), חז"ל מעיינים במועד פגאני שדי מזכיר את חג האורים היהודי: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר 'מנהגו של עולם הוא'. הלך ועשה שמונה ימים טובים."

כמו שהאדם הראשון נבהל מהחושך, גם אנו, בזמנים חשוכים מרבים לחיות בפחד, אך עם זאת זקוקים ומתעקשים למצוא במציאות נקודות של אור. מן הסתם אין לנכס את הפחדים הללו לקבוצות ספיציפיות, הרי הם טמונים בכולנו. לעיתים קרובות אנחנו צריכים תזכורת שדברים לא יהיו תמיד ככה. לעם היהודי, חנוכה היא התזכורת.

החורבן של תקופת הקורונה —  בין המוות וההרס הכלכלי — השאיר אותי ועוד אינספור אנשים בחושך. באופן אישי, כבר יותר משנה לא ראיתי את הוריי ואחיי שגרים בחוץ לארץ ועוד לא ידוע לי מתי נתראה בפעם הבאה. החנוכייה עוד לא שלמה, אך היא מחזקת אותי וכמוה גם הפרשה.

אנו קוראים את הסיפור של יוסף בתוך פרשת מקץ כמעט תמיד סביב חנוכה, באמצע החורף הישראלי החשוך. הרב דני סגל מסביר שזהו הזמן החשוך ביותר בחייו של יוסף הצדיק. הוא יושב בכלא המצרי ומחכה לגאולה, לצאת מאפלה לאורה. בדומה ליוסף, אין אנו יודעים מתי אנחנו נצא מבירא עמיקתא אך אין אנחנו זקוקים לחכות לאור שיגיע – הרי הנרות כבר מונחים מולנו.