פרשת לך לך: הולכים אל הלא-נודע

מעיין בלדינג צידון | אוקטובר 29, 2020

בתור עולה חדשה, פרשת לך לך היא אחת הפרשות המרגשות ביותר בתורה. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך: מהמקום בו נולדת, מהמקום בו גדלת, מהמקום בו המשפחה נמצאת. כשאני נעניתי לקריאה הזאת לפני כמה שנים, הצטרפתי לא רק לאברם, אלא גם לאלפי יהודים לפניי שיצאו מבתי הוריהם לארץ הקודש.
לך לך היא דרישה של אלוהים, ואפשר להגיד שלעומת עקדת יצחק, זו דרישה די פשוטה – פשוט לך! אבל המחויבות של אברם "ללכת" היא מה שהפכה אותו לאב-אבותינו. הוא הלך, למרות שהיעד היה לא ברור, על בסיס אמונה שיום אחד יהיה גוי גדול. אפשר לטעון שרק בזכות האמונה של אברם והנכונות שלו לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש, הוא נעשה לגוי גדול בסוף מסעו.
אפילו כשאברם הגיע ליעד, האם הוא בנה בירה לגוי הגדול אשר הובטח לו? או אפילו בית מכובד לשבת בו בנחת לשארית ימיו? לא. הוא התהלך בארץ מצפון ועד דרום, ובכל מקום בנה מזבח להודות לאלוהים. אפילו בארץ המובטחת, אברם ידע שהמסע שלו לא נגמר, וגורלו להמשיך ללכת, כי לך לך זה הייעוד שאלוהים נתן לו. לך לך זה הייעוד שאנחנו ירשנו ממנו.
על פי הפרשה, אברם היה בן שבעים וחמש בהגיעו לארץ כנען, אך אנחנו לא יודעות כמעט כלום על מה הוא עשה בשבעים וחמש השנים האלו. הוא נשא את שרי, והם היו ערירים. הטקסט המקראי מגלה לנו רק עוד פרט אחד:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃ (בראשית יא לא)
כלומר, אברם התחיל את המסע שלו אל כנען הרבה לפני תחילת הפרשה שלנו, אך "נתקע" בדרך כי לא כל המשפחה יכלה להשלים את המסע כמוהו. לא כל המשפחה נועדה להמשיך ללכת. אנחנו כולנו מהווים המשך בצורה כזאת או אחרת של המסע שההורים שלנו יצאו אליו הרבה לפני שנולדנו. עם זאת, הפרשה מלמדת אותנו שאנחנו חייבים להמשיך ללכת ולא לפחד מהמסע – או המשא. כדי להמשיך בדרכו של אברהם אבינו, צריך להיות מוכנים לעזוב את מה שמוכר לנו וללכת אל הלא-נודע, כשנקבל את הקריאה מאלוהים. רק במסע, נגלה מה אלוהים מייעד לנו בחיים האלו.