הרב אבי נוביס־דויטש | מרץ 4, 2021
אנו עומדים בתווך בין ארבע פרשיות – תרומה ותצווה מן העבר האחד, ויקהל-פקודי מן העבר השני. ארבע פרשיות אלו עוסקות במשכן, כליו ועבודתו. נראה לרגע, כאילו פרשת כי תישא, מוציאה אותנו להפסקה בפירוט כללי המשחק במשכן, אל פרשה המתארת את תגובתם של בני ישראל למה שהם מבינים כעיכוב של משה בירידה מהר סיני והיעדרותו ממחנה ישראל.
בני ישראל פונים אל אהרון בעקבות כך, והוא בתגובה מבקש מהם זהב, אשר ממנו הוא יוצר את העגל, עליו הוא אומר לבני ישראל “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. לאחר מכן אהרון מקים מזבח לפני העגל וקובע חג לה’ למחרת.
אם הסיפור היה מסתיים כאן, הוא היה מתכתב ישירות עם הכרובים אשר נמצאים על הכפורת. עשייתם של הכרובים מתוארת בראשית פרשת תרומה ואף במקדש שלמה. הסיפור גם היה מתכתב עם הכרובים שהוצבו לשמור על גן העדן, וכן עם העגלים אותם בנה ירבעם בבית אל ובדן. כל אלו מבטאים ניסיון ליצור ייצוג פיזי של האלוקות באופנים שונים.
עצם היצירה של ייצוג פיזי של האלוקות או של מקום שכינתה (ה’ הנועד מבין הכרובים מעל הכפורת), אינה נראית פסולה בעיני המקרא בשעת תיאור יצירת חפצי המשכן והמקדש. אם נודה על האמת, יצירה מעין זו נוכחת במידת מה ביצידה של כל בית כנסת שבמרכזו ארון קודש ובתוכו תורה. חפצים אלו משמשים כאמצעי ליצירת אווירת קדושה, על מנת לאפשר גישור על הפער בין האל שאין לו גוף ודמות הגוף לאדם החומרי והפיזי.
אם כך, היכן נמצא הכישלון במעשה העגל?
אני מבקש להאיר זרקור על משפט אחד שקודם לתגובה האלקית :
“וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק” (שמות לב, ו)
השורש לצחק, המובא בסוף הפסוק, מופיע בהקשר שלילי גם במקומות אחרים בתורה. שרה רואה את ישמעאל מצחק – “וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק” (בראשית כא, ט). גם אשת פוטיפר מאשימה את יוסף ואומרת “בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי” (בראשית לט, יז).
ייתכן כי השבר הגדול בפרשה אינו עצם עשיית העגל, אלא המעבר מפולחן שבבסיסו יראה וכבוד, לפולחן שבמרכזו הוללות ושבירת גבולות. האתגר הרוחני שמציבה פרשת העגל אינה החרדה מסמלים פיזיים, אלא החשש שהפולחן יהפוך להוללות ולפריצת גבולות. פולחן שבו המחויבות הדתית והחוויה הרוחנית לא מציבה לעצמה גבול.
בימים אלו נדמה לי שעלינו להציב שני גבולות חיוניים לעבודת ה’ – הכבוד הבסיסי לכל אדם, וההישמרות וזהירות מהפצת הקורונה. סיפור העגל צריך להזכיר לנו את הכישלון הרובץ לפתחינו.
הפוסקים והדרשנים לאורך הדורות ניסו למצוא בארבעת המינים משמעות. בזמן נטילת הלולב אני מנסה לכוון את עצמי לקיום המצווה.
ישנה טענה שארבעת המינים מסמלים פרק היסטורי בזיכרון העם: כפות התמרים מייצגות את ארבעים שנות המדבר, ערבות הנחל את חציית נהר הירדן בכניסה לארץ, ההדס – שגדל על מדרונות הרי המרכז – מסמל את כיבוש אזור ההר ויישובו, והאתרוג את יישוב אזור החוף, בית הגידול של פרי ההדר.
בימים אלו אנו מסיימים לחגוג את חג הסוכות ומקבלים את פני שמחת תורה. חגיגות שמחת תורה משקפות את המסע הרוחני שעברנו מראש השנה ועד עכשיו. עיקר עשרת ימי תשובה הוא העיסוק בביקורת פנימית ואישית, והמבט אל תוכנו פנימה. אנו מתבוננים פנימה, עוסקים בוויתורים וברצון להשתפרות. אנו נמצאים בתהליך של תשובה אשר לעיתים גורמת לתחושת אי נוחות, אשר לבסוף מאפשרת לנו לזכות בהתחלה חדשה ובברכות חדשות.
תפילות יום הכיפורים מלאות בתעוזה. כמובן הם גם מלאות בהכנעה. "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים", או וידויים שונים שמניחים שעשינו עבירות מא' ועד ת'. אבל הן גם מעוררות תעוזה.עוד לפני שממש נכנס החג, לפני השקיעה, אנחנו אומרים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה ".
יש חשבון בנק לנפש, יש חשבון בנק לנשמה, יש חשבון בנק של הלב. כמה מהחשבונות האלה אתם דואגים לעשות הפקדות אחראיות. אני רוצה להציע פרדיגמה של מה זה נקרא להפקיד הפקדות בבנקים האלה.
