מאמרים וטורי דעה

פרשת כי תשא: איך מגייסים משאבים?

דויד פרלמן-פארן | מרץ 4, 2021

בפרשת כי תשא מתרחש אחד האירועים העוצמתיים והמפורסמים שבתורה: בניית עגל הזהב ושבירת לוחות הברית. זה אירוע טראומטי, דרמטי במימדים ענקיים ובציורי טכניקולור.

וכמו בפרשת יתרו, שבה קראנו על קבלת התורה ועשרת הדברות, שם הפרשה ופתיחתה לא קשורים כביכול לאירוע המרכזי הענק שמסופר בה. זה לא תמיד המקרה – פרשות בראשית, נח, לך לך ועוד נפתחות ומקבלות את השם מהאירוע המשמעותי שמתרחש בהן. זה קורה גם בהמשך: "שלח לך" שמספרת על פרשת המרגלים ו"קרח" על שמו של מנהיג ההתקוממות.

פרשת "כי תשא" נפתחת כמו שתי הפרשות שקדמו לה (תרומה ותצוה) בגיוס משאבים לבניית המשכן, בית המקדש הנייד במדבר. היא מספרת על מגבית – כל אזרח נותן "מחצית השקל בשקל החודש", מה שנקרא חצי שקל. זה המודל השלישי של גיוס משאבים – בפרשת תרומה כל אחד/ת נתן/ה כנדיבות לב/ה. בפרשת תצוה, חכמי הלב, אנשי היצירה והאומנות מצווים לייצר את כלי המקדש והכהונה. בפרשת "כי תשא", כאמור, השיטה היא מגבית מכל בוגר, של סכום אחד דומה, ללא הבדל: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

מה עומד מאחורי שיטת המיסוי הזאת שהיא כביכול רגרסיבית – חצי שקל זה כלום לעשיר ואולי הרבה מאוד לעני? והאם יש קשר בינה לבין חטא העגל הזהב שמסופר עליו בהמשך?

לפני כמעט עשרים שנה, קבוצת התיאטרון "יורה ומלקוש" שהובלתי הרימה מופע בשם "חנוכת עגל הזהב". המופע עסק בתרבות הצריכה, במסגרת אירועי "יום חופשי מקניות", והשתמש בדימוי עגל הזהב כסמל לסגידה לתרבות הצריכה. גילמתי כהן תרבות הצריכה עם חושן שמורכב מסמלי תאגידים במקומם של אבני החן. הפצרתי בקהל ובדמויות המרכזיות, צרכניות מכורות, להתמסר ולהחשף לעגל הזהב של הקניות. זה היה מופע חוצות שהוצג ליד מרכזי קניות במקומות שיש לאנשים בחירה בין קניון לשוק ולעסקים קטנים – כיכר מגן דוד בתל אביב, כיכר המשביר בירושלים וכיכר מרכזית בעיר התחתית בחיפה. זכור לי מופע אחד בתל אביב שאחריו מספר בחורות צעירות כעסו מאוד על זה שמהדרים את עגל הזהב. בעיניי, מופע מוצלח במיוחד.

כך כתוב בפרשה:
"וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃"

העם מרגיש אבוד. ללא מנהיג וללא בטחון. משה נעלם הרבה זמן בתוך הענן שמעל ההר והם כבר לא בטוחים שעמוד האש ועמוד הענן ילוו אותם ושהאלוקות תשמור עליהם. הם מבקשים סימן פיזי. הם יוזמים, הם פונים לאהרון.

מה עונה אהרון?

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃

הוא אמר להם להביא מהנשים והילדים את התכשיטים שהם עונדים! וזה כבר אחרי שנתנו תרומה למשכן ומגבית, וכל החומרים לאוהל מועד.

הסברה של רש"י פה נשמע הגיוני מאוד: "אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן:"

העם רץ לעשות את מה שאהרון ביקש:

"וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃"

בעצם יש פה דוגמה נוספת של גיוס משאבים, הפעם בלי ציווי אלוקי או מסגרת ברורה ומוכתבת כמו בפעמים הקודמות. להפך, זה מתחיל מיוזמת העם וקריאה כללית של אהרון. היינו אפילו חושבים שזה מבורך – העם ברצון מוריד את ה"בלינג-בלינג" – התכשיטים הססגוניים והראוותניים ותורם אותם למען הכלל.

התוצאה ידועה – אהרון יוצר מהתכשיטים עגל זהב, מכריז יום חג (שוב מנסה לדחות את הקץ עוד יום בתקווה שמשה יגיע?), העם חוגג ומקריב קרבנות, עושה משתה פורימי:
"וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ "

הם עוד קמו מוקדם כדי לסגוד.

אז כדאי לחזור לתחילת הפרשה להבין את ההבדל בין האירועים ואת הערך: במגבית למשכן, כולם מצווים לתת סכום זהה. אף אחד לא יוכל להתגנדר ולהגיד: האגף הזה מוקדש למשפחתי, האצטדיון ייקרא על שמי! גם אף אחת לא תצטרך להתבאס שחלקה לא נחשב או שאין לה מה לתת. לכולם חלק שווה. במסורת שלנו יש גם דוגמאות למיסוי פרוגרסיבי יותר – המעשר, הפאה ועוד. אך בתרומה הרוחנית לתרבות המשותפת, למרכז החברתי, כולם שווים וזהים.

לעומת זאת, תיאור הגיוס לעגל הזהב נשמע הפוך: כולם יוכלו להתגנדר בתרומות תכשיטים ססגוניים, או להיפך לזרוק עגיל קטנטן וחסר ערך שייעלם בהתכת הכל ולא ישימו לב. ההתלהבות מהעגל קשורה לחומרים שמהם הוא עשוי – דברים שמייצגים יופי שטחי חיצוני שמשוויץ ומחצין את העושר. סמל תרבות הצריכה. גם העגל עצמו הוא סמל כזה – בהמה בזמן העתיק ייצגה הון ועושר, ועגל במיוחד. העם הסתנוור באשליית העושר השטחי.

כיום מסביבנו יש תרבות שמהדרת ייצוגי עושר חסרי ערך רוחני. תרבות הסלפי והאינסטגרם וגם תרבות הספין והפרסומות של הפוליטיקאים – כולם מהדרים את השטחי המנצנץ. זה לא מקרי שהשבוע מפלגה חרדית מוציאה פרסומת שמשתמשת בבעלי חיים כדי להשמיץ יהדות ליברלית. באופן אירוני, זאת דוגמה מובהקת לסגידה לעגל הזהב – למסר השטחי, המסנוור, המנצנץ והעצלן.

המסר של לוחות הברית לוקח זמן ודורש סבלנות. אי אפשר להביא אותו בספין ובהודעה סקסית לעיתונות. ולכולם יש בו חלק שווה. אי אפשר לקנות אותו בכסף גדול יותר, ואי אפשר למדר ממנו חלקים של העם כי לא אוהבים או מסכימים אתם או כי הם עניים יותר או שייכים לקבוצה שונה.

"סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ" אומר הקב"ה למשה לגבי העם. לא סתם עשו עגל, אלא עגל מסכה – שמסתירה את האמת בתחפושת שקרית מלהיבה ומתלהמת.

"וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃"

דברי אמת נשברים אל מול הסגידה לשקר שטחי. אבל האמת לא נשברת. היא דורשת סבלנות ואורך רוח – עוד ארבעים יום ולילה של המתנה. צניעות, הדדיות, שותפות ושוויון.

תוכניות הלימוד

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.