מאמרים וטורי דעה

פרשת האזינו: על כוחה של המוזיקה והתפילה

הרב אבי נוביס־דויטש | אוקטובר 10, 2019

לפני כ־15 שנה הקדשתי כ־24 שעות מחיי לבילוי בתודעת משחק האליפות בין הפועל ירושלים לריאל מדריד בכדורסל שנערך בבלגיה. לקראת סופה של החוויה ניצחה הפועל את המשחק וזכתה בגביע, והתחושה שעברה בי ולמיטב ידיעתי גם בקרב רבים אחרים הייתה ש"יש אלוקים".

האם באמת חשבנו שהקב"ה היה עסוק בשאלה מי תנצח, וסייע בידי ויל סולומון, קלי מקרתי, טוונג'י אוואג'ובי, דורון שפר ועידו קוז'יקרו? אני נוטה להאמין שלא. אבל העוצמה האקסטטית של היום הזה ושל רגע ההכרעה גרמו לחלקנו לחוש במעין נוכחות של משהו חיצוני לנו שאנו כינינו "אלוקים".

בעיניי זה בעצם ההסבר לכתיבת מעמד הברית המסיים המופיעה בפרשת האזינו, כשירה. לאחר נאום פרידה ארוך שניתן לאורך כל ספר דברים ושפירט את מרכיבי הברית בין עם ישראל לה', מסיים משה את נאומו בפרשתנו. פרשת האזינו כתובה כמעט ככולה כשיר: במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, יש שני טורים ארוכים ומקבילים ומשפטים קצרים. תוכן השיר הוא כללי התנהגות ובייחוד שמירה על הברית עם הקב"ה: לזכור את התורה, לקיים מצוות ולהאמין, והשימוש בטקסט שכתוב בשירה נועד לקשור את הברית לחוויה בלתי אמצעית.

הברית שלנו עם הקב"ה אינה מבוססת על רציונליות או על קריאה מדעית במציאות. על אף שלאלו יש מקום חשוב, לטעמי הן אינן עיקר הברית. נוסף על כך, אפשר להבין מדוע אדם יכול להאמין בכוח עליון כלשהו על אף שאינו מרגיש מחויב להלכה (כ־80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם מאמינים וידוע שלא כולם שומרי מצוות). הסיבה לכך היא שבסופו של דבר, מרכיב חשוב באמונה הוא תחושת הנוכחות האלוקית ולאו דווקא הישמעות למערכת המושתתת על כללים וחוקים ועל סיבה ותוצאה.

שניים מהכלים החשובים שמאפשרים לנו לפרוץ מעבר לכאן ועכשיו ומעבר לקונקרטי ולמוחשי הם המוזיקה והתפילה. שירת האזינו היא סוג של טקסט שמילותיו אינן תמיד ברורות, אבל כוחו הוא בקצב, במשלב ובחוויה האינטנסיבית של הטקסט. לא לחינם נפתחת השירה בביטויים של ירידת גשם יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י. טפטוף הגשם והטל בעוצמותיהם המשתנות הם ביטוי לתנועה מלמעלה למטה שיש לה את היכולת לחדור מבעד לציניות ולרציונליות, להרוות את הדשא ואת האדמה וליצור צמיחה חדשה. ואכן מייד לאחר ארבעה משפטי גשם, עוברת השירה לזימון, קריאה לקהל הברית ולהצטרף לברכת ה' כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ.

המסתורין ועוצמת השירה הם גם חלק מכוחו של פסקול ארבעים הימים שבין אלול ליום כיפור שאותו סיימנו השבוע. אדון הסליחות, אבינו מלכנו, לך אלי, בן אדם מה לך נרדם, העוקד והנעקד, כל נדרי, עננו, ונתנה תוקף ואל נורא עלילה הם רק חלק מהשירים של הימים הללו. עוצמתם של השירים ניכרת ביכולת להתמסר אליהם ו"לתת למילים לעשות בך", כמילותיה של יונה וולך. מילות השיר אינם בהכרח העיקר אלא חלק כלשהו בחוויית השיר, וכך גם אפשר להסביר את משמעות התפילה בעברית עבור יהודים בתפוצות ישראל, על אף שהם אינם מבינים אותה.

נדמה לי כי בשנים האחרונות עוצמתה של שירת הקודש נפוצה יותר ויותר במרחב הישראלי: השירים של ליאור נרקיס, איה כורם, שי צברי, ישי ריבו, רונה קינן, חנן בן ארי ויונתן רזאל נוכחים כולם במרחב הזה של יצירת הזדמנות למגע עם המעבר ועם הנצחי. הגידול בנוכחותם של מופעי סליחות וערבי סליחות מוזיקליים, ששניים מתוכם נערכו לאחרונה בשיתוף תחריר ואשירה תהילות מבית בית המדרש ע"ש שכטר, מעיד שרבים רואים בכך אמצעי והזדמנות ליציאה אל מחוץ לכאן ועכשיו.

עם זאת, בעיניי זיהוי ההזדמנות הוא רק ראשיתה של הדרך. עוצמתה של השירה אינה נובעת מיכולותיו הקוליות של הזמר או מכישורי העיבוד וההלחנה, אלא מפיענוח מדויק של המרחב שבין שליחת הציבור לקהל המאזינים, והבנה כיצד המוזיקה מחברת בין התפילה לקהילה. בעיניי החיבור מתחיל בהבנה שתפילה היא נתינת קול, וככל שנשכיל לבנות מרחבי תפילה שבהם נשמעים כל הקולות בחברה – גברים ונשים, מאמינים יותר ומאמינים פחות, עניים ועשירים, אנשים עם מוגבלות – כך נחוש את קרבת ה' חזק יותר ובאופן בלתי אמצעי.

אגב, חלק מעוצמתה של תופעת קולולם היא בדיוק זה: השירה המשותפת יוצרת חוויה של מעבר בייחוד אם השירה המשותפת נוצרת בידי אנשים מקבוצות שונות ורקעים שונים. אנו פותחים את יום כיפור בקריאה להתיר להתפלל עם העבריינים, אך אולי הכוונה היא פשוט להתיר את החסמים בנו מלהתפלל עם מי ששונה מאיתנו. אני תקווה כי נוכל להחזיר את השירה לתפילה ואת התפילה לכל עם ישראל, לא כפעילות השייכת בהכרח לשומרי מצוות, אלא ככלי ליציאה למרחב הקודש.

תוכניות הלימוד

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.