פרשת לך לך: בין שני ציוויי לך לך.

הרב אבי נוביס־דויטש | אוקטובר 14, 2021

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, א-ב)
כך פותחת פרשת לך לך , ובכך בעצם נפתחים סיפורי אברהם – בציווי "לך לך". עשרה פרקים לאחר מכן, חוזר הציווי "לך לך", ושוב אלוהים הוא זה שקובע את היעד. גם השימוש בשלוש מילים מקבילות ארצך – מולדתך – אביך אל מול בנך-יחידך- אשר אהבת, חוזר בשני הציווים.
נראה כי שני הסיפורים משוחחים אחד עם השני, ובכך מאפשרים לנו להניח שניתן ללמוד מן האחד מהשני.
מה ניתן ללמוד מן העקידה לציווי "לך לך" הראשון?
יתכן כי כמו שהעקדה נעצרה בסוף על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו – אברהם היה צריך לתהות על הדרישה לעזוב את משפחתו -כמו שלא הורגים את הבן שלך, לא קוטעים את הקשר שלך לבית אביך.
ייתכן כי פרשת העקידה יכולה ללמד אותנו שהברכה אינה תלויה בבן ובמשפחה. ניתן ללמוד גם שגוי גדול אין פירושו אומה עם הרבה אנשים, אלא דווקא עם שהאחרים מסתכלים עליו כגדול – לא מבחינת כמות אלא מבחינת איכות או משהו דומה.
ואולי פשוט אפשר להבין את עוצמת הניסיונות בפניהם ניצב אברהם – שלעקור אדם מארצו ממולדתו וממשפחתו זה כמעט כמו להרוג לאדם את הבן. האחד גודע את השושלת כלפי מעלה, והאחר כלפי מטה.
נראה לי כי הלקח המשמעותי ביותר משני הסיפורים הוא החשיבות בשימור הקשר החיוני והחשוב למשפחתנו ולארץ, והמאמץ שיש להשקיע על מנת לשמרו – על ידי תשומת לב לאחריות שלנו לשימור הקשר.
עקירת אברהם מארצו ומולדתו – אינה יעד לשאוף אליו, אלא הכרח נורא שנדרש במקרה שלו, אך ראוי לו שלא יחזור . בניגוד לתפיסה של יורם טהרלב בשירו "להיות יהודי" – אתה האחר אתה יחידי כאתוס מכונן. אתה אחר – הוא אילוץ, ועלינו לעשות הכל כדי להשתייך ליצור חיבורים. חיבורים למשפחה, חיבורים לארץ וחיבורים לעולם.