תובנות מפרשת נוח

הרב אבי נוביס־דויטש | אוקטובר 11, 2018

הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו על שני בריונים שגרו בשכונה של רבי מאיר ושגרמו לו צער, ולכן רבי מאיר ביקש בתפילתו שהם ימותו. אשתו ברוריה שמעה אותו מתפלל ורמזה לו כי אינו מבין שהפסוק “יתמו חטאים מן הארץ” – נכון. ברוריה הדגישה כי נכון שאנו מתפללים לצמצום ולהעלמת החטאים אך לא על ידי ייחול למותם של החוטאים, אלא על ידי ייחול לתיקון דרכם.

את המודל של רבי מאיר אנו פוגשים בפרשת נוח שנקרא בסוף השבוע: מסופר על דור המבול שעסק בחמס (המדרש פירט את החמס כמגוון רב של חטאים בעיקר בין אדם לחברו ובהם גזל, רצח ושחיתות), אך הפרשה עצמה אינה עוסקת בתיקונו של דור המבול אלא בהשמדתו. למעשה בסיומו של המבול אנו מתחילים שוב מבראשית עם משפחה גרעינית אחת חדשה, וכפי שלפי פרשת בראשית כולנו צאצאי האדם הראשון, לפי פרשתנו אנו גם צאצאי נוח. הרעיון של “שארית” קבוצה נבחרת שרק לה יש זכות קיום חוזר על עצמו במסורת היהודית לאורך השנים: נבואת ישעיה “וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ” מעידה על צמצום העם ועל ההישרדות של זרע הקודש בלבד. כך גם המסורת על אובדנם של עשרת השבטים. ככל הנראה זו גם התפיסה הרוחנית של כת מדבר יהודה הפורשת למדבר כדי להקים גרעין הנוהג כראוי ומייחלת למלחמת בני האור בבני החושך ולהשמדתם של בני החושך. היבטים אחרים של תפיסה זו הם החשש מגרים בעם ישראל ואמירות כגון “קשים גרים לישראל כספחת”.

מול תפיסה זו ישנה מסורת מכלילה הרואה באברהם אב המון גויים המצרף אנשים למשפחתו, “הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן”. הברית מתבססת על “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם” ומתירה לנו להתפלל “עם העבריינים” (או במילים אחרות, עם אלו ששונים מאיתנו). המתח בין שתי התפיסות רלוונטי בכל דור: עד כמה לפתוח את השורות בפני אנשים אחרים ולהסתכן באובדן שליטה בגבולות ההתנהגות הראויה ובחשיפת הקהילה לתפיסות ולהתנהגויות שונות, ועד כמה לסגור אותן ולהותיר אנשים מחוץ למחנה. בעיניי החשש הגדול מתפיסות הבונות גדרות גבוהות הוא שהן מאפשרות להרחיק שרירותית את מי ש”לא בא לי טוב” ואת מי שלא דומה לי, ושהן אינן מבחינות בין המקרים הגבוליים שבהם יש להגן על הנורמות והערכים של הקהילה לבין הרחקות גורפות של מי ששונה מאתנו.

בעיניי הגישה האברהמית דורשת מאיתנו לראות איך אנו מנהלים בתי כנסת מזמינים ולבדוק אילו מפלגות מייצגות רק תיבת נוח אחת לעומת אלו שרואות בכלל החברה קהל היעד שלהן. התפיסה המתבדלת עלולה לגרום לנו להרחיק אנשים עם מוגבלות, בעלי נוסח תפילה שונה או בעלי השכלה שונה ואילו התפיסה המכלילה דורשת מאיתנו לוודא שאנו בונים מרחבים מונגשים פיזית ורעיונית שבהם גם בעלי אוריינות שונה וצרכים שונים יכולים להשתלב יחד.

דרכו של נוח “אני את נפשי הצלתי” זוכה לביקורת במדרש והיא נבדלת מניסיונו הנואש של אברהם להציל את אנשי סדום, ניסיון שכשל בגלל היעדר הצדיקים בסדום. היא מזכירה לנו שהאתגר שתובעת מאיתנו ברוריה – לבטל את החטא על ידי שינוי דרכו של החוטא – נראה לנו לעיתים בלתי אפשרי.

הפרדוקס הוא שגישת השארית הנבחרת תמיד תגלה שגם בתוך הנבחרת לא כולם אותו דבר והיא תתבע להמשיך ולצמצם אותה עד אין סוף, ולכן בעיניי רק תפיסת עולם שביסודה פתיחת שורות, הכללה (לא שמישהו מועדף יכיל מישהו אחר אלא שכולנו נכיל זה את זה) והנגשה תקדם מאוד את הערכים שבהם אנו מאמינים.