הרב ד"ר רב מימי פייגלסון | דצמבר 26, 2017
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו…" (בראשית מח, כט)
"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט, ב)
"ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו." (בראשית מט, לג)
הדרמה של מות יעקב היא דרמה המתועדת לפרטיו. המערכות מסודרות בפרקים השונים, הכניסות והיציאות של השחקנים פרושים בהוראות הבימוי מפורטות.
האם פעם תהיתם מדוע יעקב מכונה כאן ישראל? ומדוע הוא קורא דווקא לבנו יוסף ולא ליתר בניו? מדוע הכפילות של גם בנו וגם יוסף?
ומה הוא מבקש מבנו? מקום קבורה בארץ ישראל, יחד עם משפחתו הגרעינית – יחד עם הוריו וזקיניו.
ואת מי הוא מבקש שיקברו? האם הם קוברים את יעקב אבינו, האם הם קוברים את ישראל, האם הם קוברים את אביהם האישי, האם הם קוברים את אביו של שליט מצרים?
גופה אחת שיש לקבור, אך כמה אנשים מתו באותו רגע?
נראה מתיאורי פרקים מז עד נ שיעקב נמצא בשליטה מוחלטת בכל הקשור לקבורתו. היכן יקבר, כיצד יושא ארונו – עפ"י מדרש תנוחומא הוא אפילו מספק לבניו הוראות מדויקות מי ישא את ארונו ובאיזה סדר הם יעשו זאת, כסדר המחנות במדבר. הברכות שהוא מותיר לבניו ובני בניו.
ואז,
"ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו." (בראשית מט, לג)
ואף מוכרת הסצינה, בחזרת המשפחה מארץ כנען – הפחד של האחים שסר חנם בעיני אחיהם יוסף כי אינו סועד איתם. לפני שנגלה להם לא סעד עימם, בחיי יעקב סעד עימם, ועתה שב שלא לסעוד איתם כבעבר.
כל פרט ופרט בדרמה המקודשת הזו, ב- sacred drama מזמין אותנו לקחת על עצמינו, בחיינו, מטלה ייחודית – עריכת הלוויה שלנו עוד בחיינו. במקום ה"חסד ואמת" שיעקב מבקש שיוסף יעשה איתו, בעת שבועתו ליעלהו לקבורה במערת המכפלה, הרי שיעקב גומל "חסד ואמת" עם בניו אחריו בכך שהוא מותיר להם הוראות מדויקות כיצד, והיכן, ובנוכחות מי הוא ייקבר.
ליעקב, ולישראל היו מספר משפחות. ליוסף ואחיו היו כמה אבות שונים למרות שכל השבטים קראו לו אבא.
את מי הם קוברים? את יעקב בנו של רבקה? את יעקב, תאומו של עשיו? את יעקב שלומד בבית מדרש של שם ועבר? את יעקב המאוהב ברחל בזמן שפוקד את לאה? את יעקב שמסכן את בנו אהובו כאשר שולח אותו לאחיו השונאים אותו? את יעקב המתאבל? את יעקב שמחזיק את האילוזיה של משפחה מאוחדת סביב מיטת חוליו?
אני מזמינה אותנו להלך בעולם כ"בני ישראל" וליטול אחריות ללוויות של עצמינו עוד בחיינו. עוד בחיינו, עוד בטרם חוליינו.
אם יש לכם פורטפוליו כלכלי, מן הדין שתהא לכם גם פורטפוליו רוחני.
בדור של כל כך הרבה משפחות מורכבות (blended families), כאשר לא ברור מיהם האבלים העיקריים; בדור של משפחות עם ימים ויבשות שמפרידים בין בני משפחה שנים רבות כל כך; בהיותיינו "נוודים של המאה ה-21" כפי שמכנה זאת חוקר מדעי המוות בבריטניה, טוני וולטר, מיהם האבלים דרגה ראשונה היום? מיהו האדם שאנחנו קוברים?
האם נשאיר את הפרק האחרון של החיים שלנו לאחרים לעצב, או האם נבטיח לעצמינו להופיע בלוויה שלנו עצמינו?
אכן "גמילות חסד של אמת" אך לא של החיים ביחס למתים אלא "גמילות חסד של אמת" כאשר אנחנו, עם עיצוב לוויותינו, מעניקים למשפחותינו יישוב דעת ומרגוע לנפשם בשעה מערערת וקשה זו.
וכן, אני מאמינה שאם אנחנו יודעים כיצד אנו מבקשים להיקבר, אנחנו גם יודעים כיצד אנחנו מבקשים לעצב את חיינו עד לאותו עת!
לחיים! לחיים!
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
