הרב פרופסור איסמר (יצחק) שורש | דצמבר 1, 1996
מתוך: כיוונים, כתב עת לציונות וליהדות חוברת מס' 10 (47), טבת, תשנ"ז, דצמבר 1996, עורכים: ליפשה בן-ש"ך, עמום יובל.
אם דוגמאות או דוקטרינות הן ניסוחים מוחלטים של שיטה תיאולוגית, הרי שערכי-יסוד הם מירקם המחויבויות של דת חיה, ההשתקפות של מה שבני-אדם עושים ומקיימים. כדי לזהותן נדרשים התבוננות חדה וניתוח תיאורטי גם יחד. אפשר להבין את היהדות הקונסרבטיבית אם רואים בה צרור מקודש של ערכי-יסוד. שום היגד מוחלט לא יוכל להגדיר את מרכז הכובד שלה. היהדות הקונסרבטיבית נמצאת במרכז הקשת הדתית של ימינו לא משום היותה צירוף שרירותי ונוח לנוכח מה שנמצא מימינה ומשמאלה. ההפך הוא הנכון, מיקומה נובע מהשקפת-עולם אורגאנית ואפשר להיטיב להבינה במונחים של ערכי-יסוד השווים במשקלם ובחשיבותם.
יש שבעה ערכי-יסוד כאלה, לדעתי, המשווים ליהדות הקונסרבטיבית פתיחות עקרונית למודרניות, המתאזנת על ידי יראה עמוקה כלפי המסורת. בעוד שתנועות אחרות ביהדות המודרנית נסמכות על עיקר אחד, כגון האוטונומיה של היחיד או המכלול של התגלות אלוהים במעמד הר סיני (תורה מסיני), אוצרת היהדות הקונסרבטיבית צרור קאליידוסקופי של ערכי-יסוד מתונים שווים במשקלם. מבחינה קונצפטואלית הם מתחלקים לשתי קבוצות – שלושה מהם לאומיים ושלושה דתיים – והם מבוססים וקשורים זה בזה על-ידי נוכחות האל הפרוסה עליהם המהווה את ערך היסוד השביעי והמוחלט. את אופיה הדואלי של היהדות כיישות מדינית וכיישות דתית, דת עולמית שמעולם לא חרגה מתחום מקורותיה הלאומיים, מגלם האל. סיכומו של דבר, מכלול של שבעה ערכי-יסוד, מספר יסוד במבנה המציאות של היהדות.
מרכזיותה של ישראל החדשה היא בראש רשימת ערכי-היסוד שלנו. ליהודים קונסרבטיביים, כמו לאבות אבותיהם, ישראל אינה רק מקום הולדתו של העם היהודי, כי אם מקום גורלו לעולם ועד. כתבים מקודשים, ניסיון היסטורי והזיכרון הטמון בעבודת-אלוהים חברו יחדיו כדי לעשותה להם, כדברי הנביא יחזקאל, צבי לכל הארצות. רווחתה תמיד נמצאת בתחום ראייתם. יהודים קונסרבטיבים הם עמוד השדרה של מנהיגות הפדרציות היהודיות בצפון-אמריקה ומקור עיקרי למגביותיהן השנתיות. הם מבקרים בישראל, שולחים לשם את ילדיהם למשך הקיץ או לשנה שלמה ותומכים תמיכה כספית בכל אחד ממוסדותיה החשובים. הישגיה של ישראל בשדה הקרב ובמעבדה, בספרות ובמדיניות, ממלאים אותם גאווה. חייהם מתנועעים בין ארץ-מולדת לגלות. ככול שייטב מצבם, ככול שיהיו מתבוללים, הם מגלים חרדה מפני אנטישמיות ומשום כך נטולים הם תחושת בית שלמה בכל מקום בגולה.
התנהגותם משקפת אפוא את המגמה הדומיננטית הקונסרבטיבית לשמר את מרכיב הלאום ביהדות. גם בעידן האמנציפציה ציון נשארה המטרה, כשם שהיתה התורה זירה לתרגם בה את האמונה באל אחד לשפה של צדק חברתי. עולם שבו שולטת מדיניות של אינטרסים נזקק לסוג אחר של סדר חברתי ומדיני. הסידור של בית הכנסת הקונסרבטיבי שמר על תפילת שמונה עשה בשלמותה, על כל תחינותיה לתקומת-ציון.
צבי הינריך גרץ, שלימד בסמינר הרבנים של התנועה בברסלאו וחיבר את פר ההיסטוריה הלאומני ביותר, נתן השראה למשה הס לכתוב את אחד הכתבים הציוניים המוקדמים ב- 1862, ולא העז לכתוב על תקופת התנ"ך עד שביקר בעצמו בארץ-ישראל ב- 1872. והנה בשני העשורים האחרונים עלו לארץ-ישראל למעלה מ- 100 רבנים קונסרבטיביים, לא-אחת על חשבון סיפוק מקצועי, עדות לא רק לאידיאולוגיה של התנועה אלא גם לאומץ לב אישי.
אולם אין פירושו של דבר שהיהדות הקונסרבטיבית שוללת כל ערך רוחני מן הגולה או תובעת שכל היהודים יתיישבו בישראל. באורח אירוני, מצבה של היהדות שפיר יותר מחוץ למדינה היהודית, כשיהדות היא תנאי לזהות יהודית חיונית. רוב הישראלים נותקו, למרבה הצער, ממגע משמעותי עם היהדות בשל העדר חלופות דתיות ובשל שחיקה של תכנים יהודיים מקודשים במערכת החינוך החילונית, המקיפה 75% מהילדים היהודים במדינת ישראל. והנה, הנס והמסתורין של תקומת ישראל אחרי שנות אלפיים, מתוך אפר השואה, ממשיכים להציף את לב היהודים הקונסרבטיביים בהשתאות ובשמחה עמוקה.
עברית כשפה שאין לה תחליף לביטוי יהודי, היא ערך-היסוד השני של היהדות הקונסרבטיבית. קיומה צמוד לקיומו של העם היהודי ושכבותיה הרבות הן תמונת ראי של התרבויות שבקרבן קיימו היהודים את היהדות.
מעולם לא הצטמצם תפקידה לכלי תקשורת, היא היתה והווה השתי-וערב של היהדות. מילותיה טעונות תכנים דתיים, ערכי מוסר והקשרים ספרותיים. תורה ועברית אינן ניתנות להפרדה והחינוך היהודי נסמך תמיד על שליטה בעברית. ידיעת עברית היא המפתח ליהדות, להתחברות לשיח האין-סופי בין טקסטים מקודשים, בין יהודים מתקופות שונות, בין אלוהים לעם ישראל. ידיעת יהדות מתרגומים בלבד היא, בלשונו של ביאליק, כמו לנשק כלה דרך ההינומה.
אלה כמה מן הדברים שהניעו את זכריה פראנקל, מייסד היהדות הקונסרבטיבית במרכז אירופה, להינתק מן הרפורמה בפולמוס על העברית בוועידת הרבנים בפרנקפורט ב- 1845. למרות שלא היה בכך משום איסור מצד ההלכה הוא לא הסכים להצביע בעד החלטה המאפשרת, להלכה, לוותר על העברית בבית הכנסת. לאור הצטמקות היהדות בעקבות האמנציפציה, ראה פראנקל בטיפוח השפה העברית סמל של רציפות היסטורית ואחדות לאומית. חלק גדול ממפעלו המדעי נכתב משום כך בעברית. השפה העברית נמצאת אפוא במרכזו של סדר היום הקונסרבטיבי מאז ומתמיד.
עברית היתה לשפת ההוראה בבית המדרש למורים שליד בית המדרש לרבנים באמריקה סמוך לפתיחתו ב- 1909 וכן שפת דיבור של יום-יום במחנות הקיץ "רמה" שהופעלו על ידו בסוף שנות הארבעים. בית הכנסת הקונסרבטיבי מעולם לא מחק את העברית מסדר התפילות לו. בתי-הספר העבריים המשלימים שלו, למרות המגבלות של תכנית לימודים צרה, מעולם לא ויתרו על המאבק להקנות לתלמידיהם קורטוב של ספרות עברית. בתי הספר היומיים על שם סלומון שכטר, פאר יצירתה של התנועה הקונסרבטיבית, רואים בהוראת השפה העברית, בשני העשורים האחרונים, הישג מרשים ומתגאים בו.
תחייתה של העברית במאה וחמישי השנים האחרונות Hebrew Reborn, כשם ספרו המהולל של שלום שפיגל משנות השלושים, היא עניין מופלא, כשהם שהקמת המדינה היהודית היא עניין מופלא. העברית עברה טרנספורמציה אדירה, מאמצעי קלאסי קפוא של פולחן ולימוד, לשפה מערבית מודרנית היכולה לבטא את צורכי המדעים ואת הרגישויות של חברה חילונית. יהודי התפוצות אינם יכולים לאטום את אוזניהם לצלילי העברית כשם שאינם יכולים להתעלם מגורל המדינה היהודית.
בעולם יהודי מפולג ורב-גוני תפקידה של העברית להיות גורם משותף ומאחד של העם היהודי, ומה שעשוי להוליך להגשמתו של החזון הזה יותר מכול הוא לנסח מחדש את הציונות במונחים של יכולת לדבר עברית. שינוי המבנה של ההסתדרות הציונית העולמית והועדת על תקציבה להוראת עברית בתפוצות עשויים להוליך יותר ציונים (כלומר יהודים המכירים במרכזיותה של ישראל) משעושה זאת הפוליטיקה המיושנת של הממסד הציוני העכשווי. הקשרים הטבעיים של לשון ותרבות חזקים יותר מן המבנים האידיאולוגיים העמומים.
אביא כמופת את מרדכי ז"ל: בצעירותו, בשמשו דיקן של בית המדרש למורים, נאבק לשכלל את שליטתו בעברית למען יוכל לנהל את ישיבות חבר המורים ואת האירועים הפומביים בשפה העברית. זה מה שכתב ביומנו בשנות העשרים: "הנה עוד כשלון שעלי לזקוף לחובתי. משום שחסר הייתי את המרץ שהייתי נחוץ כדי להתאמן בדיבור ובכתיבה בעברית באורח שוטף, אני חרד להופיע בהזדמנויות כאלה ולנאום בעברית". כשלונות כאלה האם הארג של האחדות היהודית!.
ערך-היסוד השלישי הוא המסירות ללא-גבול לאידיאל של כלל-ישראל, שהוא הכוליות של הקיום היהודי וטעם הקיום המוחלט של כל יהודי באשר הוא יהודי.בתודעתם של יהודים קונסרבטיביים עדיין מהדהדת השבועה של "כל ישראל חברים" ולמרות הפיזור והפיצול והפירוד שהיו מנת חלקנו לאורך הדורות, היהודים ממשיכים להיות מאוחדים בהכרה שיש להם השפעה על מהלך ההיסטוריה העולמית. בזכות המשקע הזה של סולידריות יהודית, היהודים הקונסרבטיביים הם הפחות כיתתיים בתוך כלל הקהילה, ובזכות זאת הם התורמים האידיאליים במגביות של הפדרציות והתומכים ללא-גבול בכל עניין יהודי חשוב. לא פעם יעדיפו את צורכי כלל הקהילה על צורכי תנועתם.
מחויבות מופלאה זו לרווחת הכלל נובעת לאו דווקא משבטיות יתרה, שמנסים לייחס לפעמים ליהודים קונסרבטיביים. סבורני שהיא מושפעת מן התודעה ההיסטורית החריפה של מנהיגיהם. לעומת קריטריונים רציונליים, מסורתיים, או הלכתיים, לגבי הכנסת שינויים, אימצה היהדות הקונסרבטיבית גישה רומנטית-היסטורית שהשרישה את המסורת בתוך הנורמטיביות של עבר הרואי. אמנם, ההיסטוריה יצקה בה מודעות לעושר ולרב-גוניות של הנסיון היהודי, אך יחד עם זאת הרהיבה עוז בלבה לזהות ולנסח יהדות נורמטיבית ולהעטות עליה את קדושת העבר. היא מזיגה של רוח ביקורתית ויראה רומנטית שמילאו את ליבם של אנשים כפראנקל, גרץ, שכטר, קפלן ולואי פינקלשטיין עם אהבת כלל ישראל. ולמרבה המזל הם ניחנו בכושר הספרותי להפיץ את דעותיהם ולעשותן לנחלת הכלל.
ערך היסוד הרביעי הוא התפקיד המכריע של התורה בעיצובה מחדש של היהדות אחר אובדן הריבונות המדינית בשנת 63 לפני הספירה ואובן בית שנת בשנת 70 לספירה. על מקומם של אלה נטלו הרבנים את התורה והפכוה לבית-מולדת נייד, את בית הכנסת הפכו לזירה לאומית של דרמה דתית ואת הלימוד הפכו למעין פולחן. היהדות הקונסרבטיבית לא דחתה מעולם את הטרנספורמציות המופלאות הללו. קריאה בתורה בימי שבת עדיין היא מרכז הפולחן הקונסרבטיבי, גם אם לעיתים קרובות מידי הקריאה היא, למרבה הצער, על פי המחזור התלת-שנתי ועל כן היא חברה שלמות ליטורגית. הגם שמן הבחינה ההיסטורית אין בזה פגם בהכרח, המחזר הזה יש בו משום זיוף ביחס לחג שמחת-תורה, בהעידו גם על ירידת ערך התורה בחיינו.
ואולם חשוב מזה, המחזור התלת-שנתי מחטיא את ההזדמנות היקרה להחיות את השבת. כשם שהריתמוס של השבוע היהודי נקבע על ידי השבת כך ראוי שהתוכן של הלימוד האינדיבידואלי בבית יסוב סביב פרשת השבוע. יהודים קונסרבטיביים מגלים יותר ויותר רעב לגישה ישירה לכתבי הקודש. החדרת הקריאה של הפרשה בשלמותה בשבתות; הכשרת קאדר של חברי-קהילה, צעירים ומבוגרים, לקריאה בתורה; והושטת עזרה לחברי הקהילה ללמוד את פרשת-השבוע לפני השבת – כל אלה עשויים ליצור קהל-קדוש המחובר על-ידי לוח השנה המקודש וטקסט מקודש. יהודים יבואו אפוא אל בית הכנסת מוכנים ומזומנים להאזין לקריאת התורה, ויחושו מחדש משהו מן המסתורין של מעמד הר-סיני.
בשביל יהודים קונסרבטיביים התוה היא לא פחות קדושה משהיתה בשביל אבות אבותיהם. אני משתמש במילה קדושה בכוונה תחילה. התורה היא טקסט היסוד של היהדות, חוד של פירמידה הפוכה של פרשנות שאין לה סוף, לא משום שהיא משמיים אלא משום שהיא מקודשת, כלומר היא אומצה על ידי עם ישראל כמעיין רוחני.
המונח קדושה עוקף את השאלה מעוררת המחלוקת וחסרת התועלת של המקורות ואת הביצה המבאישה של כפירה. תחושת המחויבות האישית, ההתגייסות, אינה נובעת מאוטריטה שמימית כי אם מהסכמה קהילתית. התורה שבכתב, לא פחות מהתורה שבעל פה, משקפת את המפגש בין האלוהי והאנושי עם "מינימום של התגלות ומקסימום של פרשנות" (כדברי אברהם יהושע השל). אי אפשר עוד להפריד בין החומר לניצוץ. בכוחה של ההיסטוריה להעיד שהציבור היהודי הסתופף תמיד בחום של הלהבה.
לפיכך, לימוד תורה, במובן הצר והנרחב גם יחד, הוא ערך-היסוד החמישי של היהדות הקונסרבטיבית.כמערכת חוקים שאין לה סוף, התנ"ך שימש גירוי ודחיפה למדרש, המדיום של היחס אני-אתה עם הטקסט ועם אלוהים. כל דור וכל קהילה ייחדו לעצמם את התורה מחדש באמצעות פעילותם הפרשנית הייחודית, וכך נוצר דיאלוג פרשני רב-היקף שבו הוכרו ונשמרו לעד חילוקי-דעות. עליונותה הלא-דוגמטית של התורה הולידה תרבות המבוססת על טקסטים, שחייבה והוקירה הן את כושר היצירה של הפרט והן קונפליקט לגיטימי.
היהדות הקונסרבטיבית תרמה לדיאלקטיקה העתיקה והפתוחה הזאת את הכלים והפרספקטיבה של המחקר המודרני, המהולים בלימוד מסורתי ובאמפתיה. המשמעות המלאה של טקסטים מקודשים לעולם נעלמת מעיניהם של אלה המגבילים את היקף השאלות שראוי לשאול אותן, החוששים לקרוא את הדברים בתוך הקשר קונטקסטואלי והמתחפרים בתוך בורות עיקשת. דווקא קדושתם של הטקסטים האלה היא התובעת מן הלומדים הרציניים ליישם את כל הכלים המדעיים כדי לגלות את תכניהם. עוצמתם מתרופפת כשכופים עליהם פרשנויות שחדלו מלהכיל עוצמה אינטלקטואלית כלשהי. ראוי ליהודים מודרניים שילמדו תורה תוך הרמוניה עם עולמם הרוחני ולא רק דרך עיני אבות אבותיהם. אין היהדות מבקשת להגביל את חשיבתנו, כי אם את מעשינו בלבד.
אולם אין זאת אומרת שדורות קודמים טעו בכול. אין דבר הרחוק יותר מן האמת. להתבונן בעיסוקם המעמיק בתורה ובלימוד פירושו לשתות מלוא חופניים ממעיינות החריפות השכלית והכוח הרוחני; פירושו לגלות את ריבוי האופנים – הביקורתי, המידרשי, הקבלי והפילוסופי – שעל פיהם ביארו את הטקסטים הללו. כמוהם, תלמידי-חכמים קונסרבטיביים כובשים להם את מקומם ומצטרפים לשרשרת הבלתי פוסקת של פרשנים, כשהם מצוידים בשאלות, במשאבים ובמתודולוגיות משלהם. שונה ככל שיהיה, לימוד התורה הוא לב לבו של המפעל הרוחני הקונסרבטיבי.
יתרה מזו, הוא נעשה תוך שכנוע שמחקר ולימוד ביקורתיים יניבו משמעויות דתיות חדשות לחיים הרוחניים של יהודי זמננו. לא הכלים המקצועיים הופכים את הבלשנות או את ההיסטוריה או את האנתרופולוגיה או לימודים פמיניסטיים לכוח מאיים, כי אם האופן שמשתמשים בהם. מחקר קפדני, כשהוא מגויס ואמפטי, מתעלה לעיתים קרובות מעל לזה האפרורי והוא מגרה ברלבנטיות שלו. עדות לכך יש בדברים שכתב משה גרינברג, מי שמשמש פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית, בוגר בית המדרש לרבנים, לזכרו של יחזקאל קויפמן, שלפני דור היה חלוץ בביקורת היהודית של המקרא: "יחזקאל קויפמן גילם באישיותו מסירות נלהבת לרעיונות גדולים. חברו בו כושר-הניתוח וההכללה של פילוסוף עם שימת הלב הפרטנית של הביאור הפילולוגי. מפעל חייו עומד כהוכחה שחקר טקסטים עתיקים אין פירושו בהכרח איבוד הקשר עם הזרמים החיוניים של הרוח והשכל".
ערך-היסוד השישי הוא היות החיים היהודיים נשלטים בידי ההלכה, ביטוי לדחף הבסיסי של היהדות להמחיש ולהבנות את המוסר והתיאולוגיה בחיי יום-יום. השפה הטבעית של היהדות היתה תמיד שפת המעשה. יהודים קונסרבטיביים הם יהודים רבניים ולא יהודים תנ"כיים. הם מכירים בקדושת התורה שבעל פה, שיצרה היהדות הרבנית לצד התורה שבכתב, כמשלימה וחיונית להעמקתה, להעשרתה ולטרנספורמציה שלה. גם אם בחייהם הפרטיים עשויים הם שלא לשמר על מצוות, אין הם דורשים, בדרך כלל, מן המנהיגות הרבנית שלם לפרוק את עול ההלכה כולה, ולהפוך את התנהגותם האישית למדיניות כללית. חדורים במסירות לכלל-ישראל וביחס עמוק למסורת, הם מעדיפים להקריב אוטונומיה אישית למען מידה סבירה של קונסנסוס ואחידות בחיי הקהילה.
ככלל, מצוות הדת היהודית מדגישות את התחושה של ברית עם אלוהים, המושרשת ביהדות, שותפות עם הקדושה להשלמת מלאכת הבריאה. באורח אינדיבידואלי, המצוות ממלאות תפקידים שונים. חלקן משמשות לריסון האנרגיה האנושית ולמיקודה, בהטילן משטר-התנהגות של הצבת גבולות, דפוסי התנהגות ודפוסי פולחן. הרי להתמכר ולעשות כל מה שבכוחנו לעשות, לא בהכרח תורם לאושר ולרווחה של בני-אנוש. חלק מן המצוות מציידות אותנו בנורמות ובניסוחים לקיום חיי-הקהילה ואילו אחרות עדיין יש בהן ניצוץ של קדושה שקרבת אלוהים מפעפעת מהם.
מוסד השבת, אולי המורשת הגדולה ביותר של כוח-הדמיון הדתי יהודי, מחיש את כל שלושת הסוגים. המנוחה השבועית שהשבת כופה עלינו יש בה משום הכנעה והתעלות גם יחד. בהימנעם מכל עבודה יצרנית במשך יממה שלמה, מאששים היהודים את ריבונות האל בעולם ואת מעמדם של בני-אנוש כדיירים ומשרתים. ואולם המנוחה אף משדרת הד מגן עדן, כי השבת היא השבריר האחד שנותר מן השלמות האבודה של הבריאה. השבת מציבה רגעי-נצח בנתיבה הנפתל של ההיסטוריה האנושית, מקשרת ראשית עם אחרית, תוך שהיא מביאה מזור לסבל שביניהם. עצירת השעון והפחתת האני פותחים את חיינו לזולת שישוב וייכנס לתוכם. אנו נישאים אל מעבר ממד אחר של המציאות.
השבת היא יצירה מופלאה של אמנות דתית, אריג שתי וערב של עשייה קפדנית של מצוות אין ספור. אנו מתאחדים עם בני-משפחה, עם ידידים ועם הקהילה בסימפוניה של לבוש חגיגי, נרות, שולחן ערוך, תפילה, מזון שירה ולימוד – כדי להפוך את השבת למעין בית-קיט יהודי. כדי להתחדש, אנו מוותרים על מידה של שליטה. הרוגע הקדוש שאנו עוטים, מסייע לנו לחרוג אל מעבר לעצמנו. כמו ההלכה כשלמות, כן השבת במיטבה משרה נצח על היום-יום ונותנת טעם לחיינו. קבלת מרות האל משחררת אותנו.
מעולם לא היה המאמץ ההרואי הזה ליצור יסודות של קדושה בחיינו הפרטיים חשוב כל כך כמו היום. האמנציפציה הטילה את היהודים, בלי דרך חזרה, אל תוך הזרם המרכזי של הציוויליזציה בת זמננו, כששניהם יוצאים נשכרים מכך. אנו נחרצים בדעתנו לחיות בשני עולמות וקנינו לנו זכות להיות שונים, כפרטים וככלל, בלא לפגוע באינטגרציה שלנו. השאלה היא אם נתמיד בלי לפגוע ביהדותנו. רגישותנו כיהודים עברה טרנספורמציה ואנו נתבעים להתאים את חיינו לסתירות שבין שני העולמות.
ואולם האתגר הזה לא פיתה את היהדות הקונסרבטיבית לעלוז ולומר שההלכה אינה ניתנת לשינוי. כוחה ההיסטורי פשוט עומד לה. שיטת ההלכה, בראייה היסטורית, מגלה מגמה מתמדת של היענות, שינוי ורב-גוניות. היהדות הקונסרבטיבית לא ראתה במגמה הזאת היתר לרביזיה מן היסוד או לדחייה של השיטה כולה, אלא ערובה לסיגול בר-תוקף, במקרה של צורך ממשי. התוצאה היא קובץ של חוקים קונסרבטיביים, הרגישים לצורכי אנוש, החדורים יושר-לב הלכתי, ביטוי לכלל אופיה של הקהילה היהודית. ליבון נאות מנע, בדרך כלל, קבלת עמדות שאין בהן מן החוכמה ושאינן רצויות.
יחד עם זאת, מה שעומד למבחן במשבר הנוכחי הא חיובה מחדש של ההלכה כחומה בצורה נגד התבוללות, בעת שהיהדות חשופה לחברה האמריקנית, שאינה כופה עצמה עליה אבל פיתוייה רבים. היהדות איננה מארג של פיסות בד מקריות. ייחודה מצטיין ביושר-לב ובעקביות. תפקידה העליון של ההלכה (וכן של השפה העברית) הוא להמיר את הגדרות החיצוניות בגדרות פנימית, ליצור את המרוח הפרטי שבו יוכלו יהודים לטפח זהויותיהם הנפרדות ובו בזמן ליטול חלק בחברה הפתוחה הסובבת אותם.
לבסוף אני מגיע לערך-היסוד השביעי, הבסיסי יותר, של היהדות הקונסרבטיבית: האמונה באלוהים. זהו הערך הקובע את הלאומיות הדתית ואת הדת הלאומית, שאין להפרידן מן היהדות, שנטועה בקרקע האוניברסלית של המונותאיזם. טול את אלוהים, תכליתם של ישראל במשך אלפי שנים, וכל היתר יתפורר מיד. ואולם זה בדיוק מה שהיהדות הקונסרבטיבית סירבה לעשות, גם אחרי השואה. אברהם יהושע השל, שהגיע לארצות הברית במארס 1940 והיה אחרי המלחמה לתיאולוג היהודי החשוב ביותר של התקופה המודרנית, העמיד את אלוהים במרכז דיונו העשיר על כוליותו של הנסיון הדתי היהודי.
דיבור על אלוהים דומה לדיבור על החומר שממנו עשוי הקוסמוס, שעדיין לא נתגלה. החומר הזה הוא מעבר לטווח של המכשירים הקיימים והוא מהווה 90 אחוזים מן המסה בחלל. דבר קיומו של החומר הזה ידוע רק מן ההשפעה שהוא מפעיל. כוח המשיכה, שאין להסבירו בדרכים אחרות, מופעל על מבנים גאלאקסיים מסוימים ועל צורתם הסיבובית, ותורם בכלל לכך שהיקום יתקיים.
בדומה לזה, היה השל נוהג להדגיש את אופייה המסויג והחלקי של ההתגלות התנ"כית: "בעקביות מפליאה מציין התנ"ך שהתגלויות-אלוהים שהיו למשה היו בתוך ענן. שוב ושוב אנו שומעים שאלוהים 'קרא אל משה…מתך הענן' (שמות כ"ד, 16)… אל לנו להתעלם במתכוון או לבוז למונחים אלה ולראות בהם אלגוריזציה. יהיה ההסבר לעניין זה אשר יהיה, הוא מצביע על האמת היסודית שאלוהים היה מוסתר גם כשנתגלה; גם כשקולו נשמע מהותו נשארה נסתרת" (In Search of Man p.193).
בעיני היהדות אפוא אלוהים הוא נוכחות שחשים בה ולא דווקא צורה נראית לעין, קול-ולא מראית עיניים. ההתגלות נוטה להיות ניסיון שמיעתי ולא חזותי. גדולתו של אלוהים אך לעתים רחוקות נכנעת לרעב לראותו או לצורך לתפוס אותו במושגים אנושיים. ובכל זאת, קרבתו של אלוהים ורחמיו נתפסים על ידי החושים. גדולתו מזה וקרבתו מזה מציבים את ההבדל בין שאנו יודעים לבין מה שאנו חשים. אלוהם רחוק וקרוב, נשגב מבינתנו ואימננטי, בעת ובעונה אחת. למען לספק את צורכי השכל והלב כאחד מעולם לא ביטלה היהדות את הקוטביות הנמצאת במרכז אמונתה המונותאיסטית.
אין לדעתי דוגמה טובה יותר שתמחיש את ההשקפה התיאולוגית הזאת, מן הברכה שלפני פסוקי דזמרה בתפילת שחרית. היא באה להלל את ה' לפני שאנו שטחים את תפילותינו. אך לאמיתו של דבר היא מתבוננת במהות האלוהית שאליה אנו עומדים לפנות. לפני שנתפלל אנו עוצרים לרגע כדי לכוון את עצמנו. אלה השורות שאנסה לעמוד על משמעותן:
ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא. ברוך עושה בראשית, ברוך אומר ועושה. ברוך גוזר ומקיים ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. ברוך פודה ומציל, ברוך הוא.
מה שמיוחד וגם טיפוסי במזמור העתיק הזה הוא הקרשצ'נדו של כינויי האל באמצעות צורות על פעלים עקיפים. למרות התשוקה הלוהטת לראות את אלוהים פנים אל פנים, יש כאן הימנעות ברורה מלתאר את האל כמהות קונקרטית, מלפגוע במסתורין. המחבר מחפש מחסה בפעלים ולא בשמות עצם.
הכינוי הראשון רומז לאסטרטגיה: "ברוך שאמר והיה עולם". שם מוזר לאלוהים, המזכיר כבהבזק את התיאור רב-ההוד ונטול החזיונות של הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית. אין שם אף מילה על מראה האל, על מינו, על מה שעשה לפני הבריאה. התורה פשוט אומרת, כדבר המובן מאליו, שיש אל אחד ויחיד שהוא נשגב מבינתנו וברגע מסוים החליט לברוא את היקום. והבריאה הזו יוצאת אל הפועל באלגנטיות ובלא מאמץ באמצעות עשר הוראות מילוליות. אין התייעצויות, אין מלחמות, אין חבלי לידה!.
המחבר הרבני של המזמור פועל ברוח הביטוי העליון של המונתיאיזם התנ"כי. התיאולוגיה כופה עלינו להפוך פעלים לשמות עצם. אנו ידועים את אלוהים לא ממראית-עין כי אם ממה שהוא פועל עלינו. רק התוצאה של הפעולה השמימית מגיעה לידיעתנו. מחברנו אף הופך תואר פועל, "בראשית", לשם, ואלוהים ניצב מולנו כ"עושה בראשית".
ואולם, אלוהות שאינה משתמה, מרוממת מעל הכל, חסרת-גוף, גם עומדת מעבר לסבל האנושי. כדי לסתור את המסקנה הזאת, התפילה פונה מיד מן הבריאה אל האהבה. אלוהי ישראל דורש את טובתנו, הוא ידיד-נפש ובורא-עולם כאחד. רחמי האל מגיעים אל הפלנטה שלנו ואל כל ברואיו וגם אל עמו הנבחר "היראים את האלוהים". אלוהים אינו ישות שאין לדבר עליה, אלא "אתה" שאכפת לו, או כדברי מרטין בובר על אמונתו שלו באלוהים: "אם להאמין באלוהים פירושו שאפשר לדבר עליו בגוף שלישי, אז מן הסתם אינני מאמין באלוהים: או, לפחות, אינני יודע אם מותר לי לומר שאני מאמין באלוהים. כי אני יודע שבדברי עליו בגוף שלישי, כל אימת שזה קורה, וזה חייב לקרות שוב ושוב, כי אין דרך אחרת – אז לשוני נדבקת לחכי כהרף עין, עד שאין אפשר לקרוא לזה עוד דיבור" (Rivka Horwitz, Buber's way to "I and Thou", Philadelphia 1988, p.105)
כפי שהמזמור המתנגן הזה מראה, נתפס אלוהים בתודעה הרבנית במושגים של קוטביות, נעלה אך אוהב, חסר צורה אך אינטימי, נסתר אך נגלה. היהדות הקונסרבטיבית אכן גם היא חלק מאותה דרישה עתיקה להבנה ולתפיסה כללית ומקיפה של אלוהים. לשון אחר, המסורת היהודית נמשכת ללא-שבר ביהדות הקונסרבטיבית, והערגה לאלוהים נובעת בעיקרה לא מהיגיון ומהתגלות כי אם מן הנסיון ההיסטורי שהוא ספוג דם רב, עמוס ערכים ומושרש עמוק בטקסטים של העם היהודי.
לסיום ראוי אפוא לשאול אם הקונסטלציה הייחודית הזאת של ערכי-יסוד אכן יש בה כדי להתלכד ולהפוך לאידיאל תוסס ומתסיס. אני רוחה במחנות הקיץ של "רמה" שניזומו והוקמו על ידי בית המדרש לרבנים, שלוחה שלו עצמו, סביבה מבוקרת ליצירת קהילה דתית למופת. בחמישים השנים האחרונות מעל "רמה" יכול לזקוף לזכותו הישג בלתי רגיל בהפכו להיות המסגרת החינוכית היעילה ביותר שהתנועה יצרה מעולם במטרה להשפיע על יהודים צעירים ולעצב אותם. כל ערכי היסוד של היהדות הקונסרבטיבית כרוכים במפעל "רמה" באורח בולט.
והלכה למעשה: מרכזיותה של ישראל מקבלת ביטוי במספר גדול של המדריכים הישראלים המגיעים למחנות בכל קיץ, שרבים מהם, בשובם לישראל, נקשרים בלבם ליהדות הקונסרבטיבית כתוצאה מנסיונם ב"רמה". נוכחותם אף מגבירה את השימוש בעברית כשפה הרשמית של המחנות, והערך של כלל-ישראל בא לביטוי במכלול התכניות של חיי המחנה.
ואילו מן הבחינה הדתית, התורה מהווה את סם החיים של חיי המחנה. פרשת השבוע היא הטקסט הבסיסי הנלמד במשך השבוע, וקוראים אותה בשלמותה מדי שבת בשבתו. דבר זה מזמן את האפשרות לכל צעיר להתאמן במלאכת הקריאה בתורה. מגוון של כיתות-יום וחוגי שבת מסמלים את המסירות ללימוד תורה (הנוסח הקונסרבטיבי), וההלכה שולטת בכל אורחות החיים, החל מהתפילות, דרך יחסי-האנוש ועד ליחס לסביבה. כל שבוע מגיע לשיאו באווירה המופלאה של השבת, המחדירה בכל פרט תחושה של השתייכות ואינטימיות, של התעלות ושל קדושה.
ואחרון-אחרון, הדמות המגויסת של ה- Scholar-in-Residence, המלומד, איש בית המדרש לרבנים, המלמד והמגלם את ערכי-היסוד, המפרים את הניסיון הנאצל הזה.
מפעל "רמה" איננו מגלם במודע הדגשה של מצב אידיאולוגי. יותר מכול הוא מבטא את הדחף הטבעי של תרבות יהודית דתית אותנטית רוטטת, הוכחה שהיהדות הקונסרבטיבית מייצגת מציאות אורגנית, ייחודית, בעלת כושר שינוי. הדברים שאמר סולומון שכטר על היהדות הרבנית, כשבא לגבש את יסודותיה התיאולוגיים, נכונים לא-פחות לגבי מקבילתה המודרנית: "סופר אנגלי דגול העיר שבריאות אמיתית משמעה שיש לך נשמה בלי שתהיה מודע לכך…באורח דומה חשבו כנראה חכמינו ז"ל, שדת בריאה היא דת שיש לה תיאולוגיה בלי שהיא תדע זאת. הם לא ניסו – אף לא יכלו לנסות – להפוך את התיאולוגיה שלהם לשיטה או למסור בידינו תיאור שלום שלה". (Solomon Schechter, Some Aspects of Rabbinic Theology, New York, 1936, pp.11-12)
היום, היהדות הקונסרבטיבית על שלוחותיה פועמת בעוצמה דתית רבה. חייה הקהילתיים, ועידותיה הארציות, העליות לרגל של תנועת הנוער שלה Y.S.U ובתי הספר היומיים על-שם סולומון שכטר, הם מופת של חיי קהילה דתיים המעוצבים על ידי ערכי היסוד שלה. יותר מאי-פעם המנהיגות הקהילתית של מפעלותיה אלה מורכבת מיהודים רציניים שהיהדות הקונסרבטיבית לגביהם אינה רק מעשה של התפשרות. הפער משכבר הימים בין בית המדרש לרבנים בניו-יורק ובתי הכנסת צומצם. כולם פועלים במשותף כדי להבטיח את המשך קיומה של היהדות המסורתית בחברה פתוחה. היהדות הקונסרבטיבית מעניקה למספר הולך וגדל של יהודים הצמאים לקדושה צרור ערכים מקודש, שבו נכרכים יחד נורמות של התנהגות עם חמלה; תלמוד תורה עם להט רוחני; אמונה עם יושר אינטלקטואלי; להט עדתי עם אוניברסליות – וכל אלה הם מרשם לישועה בעולם הזה ולעולם הבא.
אם דוגמאות או דוקטרינות הן ניסוחים מוחלטים של שיטה תיאולוגית, הרי שערכי-יסוד הם מירקם המחויבויות של דת חיה, ההשתקפות של מה שבני-אדם עושים ומקיימים. כדי לזהותן נדרשים התבוננות חדה וניתוח תיאורטי גם יחד. אפשר להבין את היהדות הקונסרבטיבית אם רואים בה צרור מקודש של ערכי-יסוד. שום היגד מוחלט לא יוכל להגדיר את מרכז הכובד שלה. היהדות הקונסרבטיבית נמצאת במרכז הקשת הדתית של ימינו לא משום היותה צירוף שרירותי ונוח לנוכח מה שנמצא מימינה ומשמאלה. ההפך הוא הנכון, מיקומה נובע מהשקפת-עולם אורגאנית ואפשר להיטיב להבינה במונחים של ערכי-יסוד השווים במשקלם ובחשיבותם.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.