הרב אבי נוביס־דויטש | אפריל 15, 2019
הפרק העשירי של מסכת פסחים עוסק בליל הסדר, הרבה נקודות מעניינות עולות במשנה ובגמרא בפרק הזה ואני רוצה לחלוק אתכם כמה מהן:
המשנה מתחילה בקריאה שלא לאכול לפני ליל הסדר. זהו בעצם הדין הראשון שפותח את הלכות ליל הסדר עצמן והגמרא מסבירה שהדבר מגדיל את החשק ואת התיאבון למצה, לפסח ולמרור. כאן גם מזכירה לנו המשנה דבר חשוב: מצה ומרור יכולים להיות דברים שאנו מחכים להם בהתרגשות או דברים שאנו רגילים בהם. בעיניי מוזר שדווקא אכילה אחרי ציפייה ומאמץ היא דבר מתגמל, יותר מאשר לאכול משהו שזמין לנו כל הזמן.
המשנה ממשיכה ואומרת שגם עני צריך להסב, כלומר לנהוג דרך חירות. בכך היא אומרת שלפחות בערב אחד בשנה כל אחד צריך לחפש את החירות הפנימית שלו. לי זה מזכיר את תפיסתו של ויקטור פרנקל שלפיה גם בעת שעבוד הגדול, האדם יכול למצוא בעומקי הנפש חווית חירות.
המשנה הראשונה מסיימת באמירה שיש לספק ארבע כוסות של יין לכל אחד, ושהתמחוי – קופת המזון הציבורית – צריכה לספק ארבע כוסות יין לעניים. החידוש כאן הוא גדול אף יותר: לא רק שהעני צריך למצוא בתודעתו את החירות הפנימית, גם מי שיש לו אמצעים צריך לפעול בלילה הזה כדי לשחרר את מי שאין לו.
מסיבה זו אני מחבב את הסמלים החדשים על שולחן הסדר: כוס של מרים שמזמינה את הנשים להיות שוות בסדר, התפוז שנועד להגיד שגם להט”בים שייכים לקהילה, והסלק שמחליף את הזרוע כדי לציין שהחירות שלנו אינה זקוקה לשעבוד ולניצול של החי.
האתגר של החירות הוא גדול: הגמרא קובעת כי יש להסב רק בשתיים מתוך ארבע הכוסות ותוהה באילו מן השתיים:
לפי דעה אחת יש להסב רק בשתי הכוסות האחרונות כי בראשונות אנו עדיין מדברים על שעבוד מצרים, ואי אפשר לחגוג שחרור כשמדברים וכשמשחזרים רגעים של שעבוד. הדעה השנייה מפתיעה יותר: לפיה יש להסב דווקא בשתי הכוסות הראשונות כי בשתיים האחרונות האדם כבר חופשי, ולכן אינו חווה את החירות שלו.
ליל הסדר הוא עדיין חווית יסוד ביהדות הישראלית וכמעט כל היהודים בישראל מציינים את ליל הסדר בדרכם. מצד אחד הם מתחברים לעבר ולמסגרת עתיקה, מצד שני הם מחדשים ומתאימים אותו לצורכיהם ולאופיים. בעיני זהו ביטוי למתח של חירות כי בעצם המסגרת והגבול הם הכלים המאפשרים לה להתבטא. אני מאחל לכל אחד מאיתנו לבחור את הדרך שלו לציין את הפסח ואת חווית החירות שלו, ולהיות רגיש לנהל את חייו ללא שעבוד ופגיעה בחירותו של אדם אחר.
חג פסח שמח.
הפוסקים והדרשנים לאורך הדורות ניסו למצוא בארבעת המינים משמעות. בזמן נטילת הלולב אני מנסה לכוון את עצמי לקיום המצווה.
ישנה טענה שארבעת המינים מסמלים פרק היסטורי בזיכרון העם: כפות התמרים מייצגות את ארבעים שנות המדבר, ערבות הנחל את חציית נהר הירדן בכניסה לארץ, ההדס – שגדל על מדרונות הרי המרכז – מסמל את כיבוש אזור ההר ויישובו, והאתרוג את יישוב אזור החוף, בית הגידול של פרי ההדר.
בימים אלו אנו מסיימים לחגוג את חג הסוכות ומקבלים את פני שמחת תורה. חגיגות שמחת תורה משקפות את המסע הרוחני שעברנו מראש השנה ועד עכשיו. עיקר עשרת ימי תשובה הוא העיסוק בביקורת פנימית ואישית, והמבט אל תוכנו פנימה. אנו מתבוננים פנימה, עוסקים בוויתורים וברצון להשתפרות. אנו נמצאים בתהליך של תשובה אשר לעיתים גורמת לתחושת אי נוחות, אשר לבסוף מאפשרת לנו לזכות בהתחלה חדשה ובברכות חדשות.
תפילות יום הכיפורים מלאות בתעוזה. כמובן הם גם מלאות בהכנעה. "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים", או וידויים שונים שמניחים שעשינו עבירות מא' ועד ת'. אבל הן גם מעוררות תעוזה.עוד לפני שממש נכנס החג, לפני השקיעה, אנחנו אומרים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה ".
יש חשבון בנק לנפש, יש חשבון בנק לנשמה, יש חשבון בנק של הלב. כמה מהחשבונות האלה אתם דואגים לעשות הפקדות אחראיות. אני רוצה להציע פרדיגמה של מה זה נקרא להפקיד הפקדות בבנקים האלה.