הרב אבי נוביס־דויטש | פברואר 5, 2019
אחד הנושאים שבהם עוסקת פרשת תצווה היא בגדי הכהונה שאותם לובשים הכוהנים בעת מילוי תפקידם. בימינו הדוגמאות הבולטות לבגדים ייעודיים הם המדים של חיילים, שוטרים, כבאים, רופאים בכלל ומנתחים בפרט. רבים מאיתנו בוחרים את בגדיהם בהתאם לאירוע שאליו הם מגיעים: סביר שמרצה יתלבש בחגיגיות לכינוס ממש כמו רבה או רב המסדרים חופה וקידושין. למעשה, בכל רגע נתון הבגדים שלנו הם מעין מסכה שמדגישה חלק מאישיותנו ושמצניעה חלקים אחרים. מהי המסכה שאותה בגדי הכהונה מבקשים לשרת?
הפרשה שלנו מצביעה על ההבדל בין בגדי הכוהנים “הרגילים” לבין בגדיו של הכוהן הגדול: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. מעטים הם הרואים את הכוהן בשעת עבודתו, ולמעשה תפקיד הבגדים הוא לתת לכוהן עצמו את התחושה הפנימית של כבוד ותפארת.
לעומת הכוהנים “הרגילים” לכוהן הגדול יש עוד ארבעה פרטי לבוש: מעיל, אפוד, חושן וציץ. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. המעיל עטור הפעמונים מזכיר לכוהן הגדול שקולו נשמע תמיד ושהוא אינו יכול להסתתר ולברוח; הציץ שעליו כתובות המילים קֹדֶשׁ לַה’ מזכיר לכוהן הגדול שהוא אינו עומד בפני עצמו אלא הוא קודש לה’; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן על כתפות האפוד מונחות שתי אבני שוהם שעליהן חרוטים השמות של כל בני ישראל כאילו מזכירות לו כי הוא נושא את כל בני ישראל על כתפיו; ובחושן משובצות שתיים עשרה אבני חן צבעוניות וייחודיות כנגד שניים עשר שבטי ישראל: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת–הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי–לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה… וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה–עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט.
בעוד שבגדי הכוהנים נועדו לכבד את מעמדם, בגדיו של הכוהן הגדול מזכירים לו את עולם של בני ישראל, את היותם שונים זה מזה ומיוחדים, את ההכרה במעשיו ואת היותו עבד למשהו גדול ועצום ממנו – עבד ה’. כך בעצם מזכירה לנו התורה את התוכן הכפול של תפקיד מנהיגותי ציבורי: בבסיס השליחות יש כבוד ותפארת, אבל ברגע שמקבלים גם מעמד ולכאורה גם שררה, יש לזכור בכל רגע נתון את השעבוד לעולם של בני ישראל ואת הצורך לזכור את מגוון הקבוצות המרכיבות את בני ישראל.
כיום, בימים של בחירות בישראל, אני רוצה לקוות שכל מי שנושא עיניו לעול השלטון, זוכר שלצד זכאותו לכבוד ולתפארת יש לו חובה כלפי עולם של בני ישראל: עליו לשים לב לייחוד של כל קבוצה וקבוצה בקרב האזרחים, לזכור את הערכים החשובים שאליהם הוא מחויב, ולדעת כי כולם עדים לכל מעשיו. יהי רצון שנזכה למנהיגות שעומדת בעקרונות אלו.
הפוסקים והדרשנים לאורך הדורות ניסו למצוא בארבעת המינים משמעות. בזמן נטילת הלולב אני מנסה לכוון את עצמי לקיום המצווה.
ישנה טענה שארבעת המינים מסמלים פרק היסטורי בזיכרון העם: כפות התמרים מייצגות את ארבעים שנות המדבר, ערבות הנחל את חציית נהר הירדן בכניסה לארץ, ההדס – שגדל על מדרונות הרי המרכז – מסמל את כיבוש אזור ההר ויישובו, והאתרוג את יישוב אזור החוף, בית הגידול של פרי ההדר.
בימים אלו אנו מסיימים לחגוג את חג הסוכות ומקבלים את פני שמחת תורה. חגיגות שמחת תורה משקפות את המסע הרוחני שעברנו מראש השנה ועד עכשיו. עיקר עשרת ימי תשובה הוא העיסוק בביקורת פנימית ואישית, והמבט אל תוכנו פנימה. אנו מתבוננים פנימה, עוסקים בוויתורים וברצון להשתפרות. אנו נמצאים בתהליך של תשובה אשר לעיתים גורמת לתחושת אי נוחות, אשר לבסוף מאפשרת לנו לזכות בהתחלה חדשה ובברכות חדשות.
תפילות יום הכיפורים מלאות בתעוזה. כמובן הם גם מלאות בהכנעה. "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים", או וידויים שונים שמניחים שעשינו עבירות מא' ועד ת'. אבל הן גם מעוררות תעוזה.עוד לפני שממש נכנס החג, לפני השקיעה, אנחנו אומרים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה ".
יש חשבון בנק לנפש, יש חשבון בנק לנשמה, יש חשבון בנק של הלב. כמה מהחשבונות האלה אתם דואגים לעשות הפקדות אחראיות. אני רוצה להציע פרדיגמה של מה זה נקרא להפקיד הפקדות בבנקים האלה.
