הרב אבי נוביס־דויטש | פברואר 5, 2019
אחד הנושאים שבהם עוסקת פרשת תצווה היא בגדי הכהונה שאותם לובשים הכוהנים בעת מילוי תפקידם. בימינו הדוגמאות הבולטות לבגדים ייעודיים הם המדים של חיילים, שוטרים, כבאים, רופאים בכלל ומנתחים בפרט. רבים מאיתנו בוחרים את בגדיהם בהתאם לאירוע שאליו הם מגיעים: סביר שמרצה יתלבש בחגיגיות לכינוס ממש כמו רבה או רב המסדרים חופה וקידושין. למעשה, בכל רגע נתון הבגדים שלנו הם מעין מסכה שמדגישה חלק מאישיותנו ושמצניעה חלקים אחרים. מהי המסכה שאותה בגדי הכהונה מבקשים לשרת?
הפרשה שלנו מצביעה על ההבדל בין בגדי הכוהנים "הרגילים" לבין בגדיו של הכוהן הגדול: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. מעטים הם הרואים את הכוהן בשעת עבודתו, ולמעשה תפקיד הבגדים הוא לתת לכוהן עצמו את התחושה הפנימית של כבוד ותפארת.
לעומת הכוהנים "הרגילים" לכוהן הגדול יש עוד ארבעה פרטי לבוש: מעיל, אפוד, חושן וציץ. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. המעיל עטור הפעמונים מזכיר לכוהן הגדול שקולו נשמע תמיד ושהוא אינו יכול להסתתר ולברוח; הציץ שעליו כתובות המילים קֹדֶשׁ לַה' מזכיר לכוהן הגדול שהוא אינו עומד בפני עצמו אלא הוא קודש לה'; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן על כתפות האפוד מונחות שתי אבני שוהם שעליהן חרוטים השמות של כל בני ישראל כאילו מזכירות לו כי הוא נושא את כל בני ישראל על כתפיו; ובחושן משובצות שתיים עשרה אבני חן צבעוניות וייחודיות כנגד שניים עשר שבטי ישראל: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת–הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי–לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה… וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה–עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט.
בעוד שבגדי הכוהנים נועדו לכבד את מעמדם, בגדיו של הכוהן הגדול מזכירים לו את עולם של בני ישראל, את היותם שונים זה מזה ומיוחדים, את ההכרה במעשיו ואת היותו עבד למשהו גדול ועצום ממנו – עבד ה'. כך בעצם מזכירה לנו התורה את התוכן הכפול של תפקיד מנהיגותי ציבורי: בבסיס השליחות יש כבוד ותפארת, אבל ברגע שמקבלים גם מעמד ולכאורה גם שררה, יש לזכור בכל רגע נתון את השעבוד לעולם של בני ישראל ואת הצורך לזכור את מגוון הקבוצות המרכיבות את בני ישראל.
כיום, בימים של בחירות בישראל, אני רוצה לקוות שכל מי שנושא עיניו לעול השלטון, זוכר שלצד זכאותו לכבוד ולתפארת יש לו חובה כלפי עולם של בני ישראל: עליו לשים לב לייחוד של כל קבוצה וקבוצה בקרב האזרחים, לזכור את הערכים החשובים שאליהם הוא מחויב, ולדעת כי כולם עדים לכל מעשיו. יהי רצון שנזכה למנהיגות שעומדת בעקרונות אלו.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.