הרב דיאנה וילה | פברואר 28, 2018
אסתר שונה מהגיבורות האחרות במקרא. היא אינה מתוארת כדמות רוחנית, שמתפללת, דואגת לצניעותה ולאורח חיים דתי ושהופכת לדמות להערצה. היא נישאת למלך מעם אחר, ומצייתת בשקט לכל מה שדורשים ממנה.
בפרק הפותח את המגילה המלך מבקש ממשרתיו "להביא" את המלכה ושתי, שקדמה לאסתר בארמון. לפי המפרשים זה היה נגד רצונה; למרות היותה המלכה היא מושפלת, ומתייחסים אליה כחפץ יפה השייך למלך ושהוא רוצה להציג לראווה. בשלב מסוים המלכה החליטה למרוד: כתוב "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" (אסתר א':י"ב) – היא סירבה להגיע, דבר בלתי נסבל שבגללו מורידים אותה מכס המלכות.
בפרק ב' אסתר עולה על הבמה, אך היא פסיבית. פעמיים כתוב עליה "וַתִּלָּקַח" – מבית הנשים לוקחים אותה לבית המלך, ומשם "אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ" – כנראה אל החדר של המלך. המפרשים מבינים שלקחו אותה נגד רצונה, לא הייתה לה שום אפשרות להתנגד לרצונותיו של המלך.
בהמשך המן מחליט להשמיד את כל היהודים, ומרדכי פונה אל אסתר בבקשה שהיא תתערב. התגובה הראשונה שלה היא שהדבר בלתי אפשרי:
"כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד':י"א).
אך תוך זמן קצר אסתר מתאוששת ומבינה שעליה לתפוס יוזמה ואז היא משיבה למרדכי: "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (שם ד':ט"ז).
מאותו הרגע שבו אסתר מצד אחד מרימה את עיניה כלפי מעלה ומכריזה על תענית, ומצד שני היא מחליטה לפעול, היא מפסיקה להתנהג כאשה מסכנה שצריכה לקבל רשות לפני כל צעד וצעד; פעמיים אסתר מזמינה את המלך להגיע למשתה שהיא תכין (אסתר ה': ד' וח': "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן"), היא מצביעה על המן ומאשימה אותו בניסיון להרוג את העם היהודי (שם, ז':ו' "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה"), ובפרקים ח' וט' אסתר כבר מוצאת את קולה והופכת לפעילה במיוחד בהשתלשלות הדברים כאשר היא מבקשת מהמלך לבטל את גזרת המן, לתת ליהודים יום נוסף להגן על עצמם, וכשהיא כותבת על המעשים שאירעו כדי שיישאר תיעוד והיהודים יכירו את פרטי המאורעות שעליהם לציין בכל שנה ושנה.
אם נעקוב אחר התנהגותה של אסתר לאור פרשנות זאת, נשים לב שהיא דמות שנשים מסורבות גט יכולות להזדהות עמה. מדובר באישה שמתחילה את דרכה ככנועה ומושפלת, אך שבהמשך עוברת תפנית והופכת לדמות לחיקוי. היא מקבלת כוח מכך שהיא ונערותיה צמות בתקווה שהקדוש ברוך הוא יעזור לה, אך גם מכך שכל היהודים צמים איתה ותומכים בה. היא מתחילה לפעול באופן אקטיבי כדי לשנות את המציאות והיא מסרבת להיכנע למצב הקיים.
ההלכה היהודית נכתבה בחברה פטריארכאלית. במיוחד במה שקשור לדיני אישות, אין ספק שיד הגבר על העליונה. אולם חכמינו הבינו שהתורה לא רוצה בסבלן של נשים, באמירותיהם ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה" (כתובות ע"ז עמ' א' ומקבילות; הכוונה לכך שאין לצפות מאשה להמשיך לחיות יחד עם מי שיזיק לה), וש"לחיים ניתנה, ולא לצער ניתנה" (כתובות ס"א עמ' א'; הכוונה היא שאשה לא אמורה לסבול). לכן חז"ל פיתחו דרכים רבות על מנת להגן על אשה ולתת לה את החופש המגיע לה.
תקוותינו היא שהנשים העגונות לא ישלימו עם מצבן, אלא יתפסו יוזמה וירימו את קולן כמו אסתר המלכה. יהי רצון שבעזרת שיטות למניעה וצמצום העגינות וסרבנות הגט, כגון תנאי בקידושין והסכמי קדם נישואין, ובעזרת הטוענות הרבניות, עורכי הדין המסורים, החברה התומכת ודיינים המוכנים למצוא פתרונות אפילו למצבים קשים – לאט לאט הנשים הכבולות לבעליהן כנגד רצונן ישתחררו ויוכלו להתחיל דף חדש בחייהן.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.