לפתח חטאת רובץ – מניעת שחיתות דורשת מודעת אקטיבית

הרב אבי נוביס־דויטש | אפריל 7, 2019

בספר דברים התורה מצווה על מינוי מלך. הציווי אינו מפורט אך מונה שלושה איסורים על המלך: ריבוי נשים, ריבוי סוסים וריבוי כסף וזהב, וחובה אקטיבית אחת: כתיבת משנה תורה וקריאה בה כדי שילמד להיות ירא. כל אלו נועדו למנוע ממנו להרגיש מורם מעם, ולוודא שהוא עומד בחובותיו ולא סוטה מהן.

ציווי זה מדגיש בעיניי את החשש שמא השליט ינצל את מעמדו כדי לדאוג לטובתו האישית, ואולי לא פחות מכך כדי לחשוב שתפיסת עולמו עדיפה על תפיסות עולם אחרות. לכן התורה מדגישה וחוזרת שלוש פעמים על הצירוף לא ירבה, ומנכיחה את החשש מתאוות היתר של השליט ובד בבד מדגישה את החובה לעסוק כל הזמן בחוקים שאליהם הוא כפוף.

לאורך הדורות הוסיפו הפוסקים כללים שאליהם השלטון כפוף והחילו עליו את החוקים שהתורה תובעת מן השופטים אשר תפקידם לשלב בין מנהיגות למשפט. השופט נתבע שלא לקחת שוחד ולא להעדיף איש בהכרעת המשפט: לא את העשיר, לא את החזק ולא את העני. לאורך הדרך מושג השוחד הורחב כל כך עד שנדרש משופט לפסול עצמו מלדון גם את מי ששיחד אותו בדברים או שאמר דברים בשבחו.

את איסור האפליה כותב רבי יוסף קארו בחיבורו ההלכתי “שולחן ערוך”:

מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך… במה דברים אמורים? בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה… אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו.

כלומר רק שימוש זהה בכוח השלטון כלפי כל האזרחים הוא ראוי, וכאשר השלטון מפעיל חוקים שונים על אנשים שונים הוא עובר באיסור.

ואכן, כאשר דוד לקח אישה של איש אחר ואחאב לקח את שדה נבות, יצאו הנביאים נגדם והעידו על כישלונם ועל חטאם. המדרש בפסיקתא רבתי מחמיר ואף מזכיר לנו את חטאו של דוד ואומר:

כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה.

ההלכה לא הסתפקה בתביעה מן המלך לכתוב תורה או לשים בתודעת השליט את היראה מפני מלכו של עולם. היא ביקשה צעדים אקטיביים ליצירת שקיפות וקבעה שגביית ממון מן הציבור לטובת העניים נעשית בשניים כדי שכל אחד מהם יפקח על האחר. נוסף על כך, היא נחלקת בשלושה כדי לברר את עקרונות החלוקה בהליך המקביל להליך משפטי שגם הוא מנוהל על פי רוב בידי שלושה שופטים.

המדרש אף מחמיר את הצורך לחשוש מכישלון של המלך ומספר כי על הכיסא של שלמה המלך היו שש מדרגות שעל כל אחת נכתב פסוק איסור. ובכל יום לפני שהתיישב בכיסא, היה שלמה עולה מדרגה אחת בדרך לכיסאו והכרוז הכריז בפניו את האיסור החקוק על המדרגה. בעלייתו למדרגה השנייה הכרוז הכריז שוב, וחוזר חלילה. חלק מן האיסורים ראויים לעמוד לנגדו של כל שליט עד היום:  האיסור להכיר פנים – כלומר להעדיף איש על פני רעהו, האיסור לקחת שוחד והאיסור להטות משפט.

דומני מכובדיי חברי הכנסת, שרי הממשלה והעומד בראשה כי ההנהגה במלכות שלמה ראויה גם לכנסת, לממשלה ולראש הממשלה שלנו, וראוי לשקול לפתוח את סדר היום של כל יום בכנסת ושל כל ישיבת ממשלה בהזכרת האיסורים על העדפה איש על רעהו, הכרעת משפט שלא על פי שורת הדין ולקיחת שוחד.

החובה לנהוג ביושר ולחלק את ההון הציבורי בהגינות ובשקיפות מצויה בהלכה היהודית כמו במסורת משפט ובחוקי דתות אחרות. הדגש שמביאה עמה המסורת הוא ההכרה שהשליט מועד להיכשל ולכן יש לבנות מנגנונים שיגנו עליו מפני הכישלון, הן בצמצום היכולת שלו להחליט לבד והן בהכנסה למודעתו בטקס אקטיבי יומיומי את החשש מכישלון.