מאמרים וטורי דעה

לחיות בין כמה עולמות שכולם בעולם אחד

נאוה ברנשטיין | מרץ 11, 2019

בערך בכיתה ג׳ נסענו לשבת במאה שערים, ובלילה כמיטב המסורת הלכנו לראות ״טיש״ אמיתי. הצצתי מבין החרכים שהיו בעזרת הנשים וממש ראיתי את הרבי ואת כל מאות החסידים שמסביב. האמת: הוקסמתי. בדרך חזרה בעודי מתהלכת עם אמא שלי, מישהו צעק לעברי ״שיקצע״. שאלתי את אמא "מה זה שיקצע?" (אני מדברת אידית בסיסית, אבל משום מה את המילה הזאת עוד לא הכרתי. ייתכן שבסביבה שבה גדלתי לא היו הרבה גויים) ואמא אמרה ״עזבי״, ולא הבנתי למה. למה הם לא אוהבים שאני הולכת בשכונה שלהם? למה אני זרה מבחינתם? הרי אמא כל הזמן אומרת ״גם אנחנו חרדים את דבר ה׳״ וגם לנו אין טלוויזיה בבית, ואני מתלבשת ממש צנוע, ואני לא שוחה מעורב, ואנחנו אפילו שומעים את אותה המוזיקה ממש. אז למה אני שיקצע? ״הם פשוט רואים שאת אחרת, זה הכול,״ היא אמרה. ובסתר ליבי קיוויתי שיום אחד הם לא יראו שאני אחרת עד כדי כך שרציתי להידמות להם.

ובאמת, הלכתי למחנות קיץ חרדיים, דיברתי את השפה, העתקתי את הלבוש, ואפילו מצאתי בסמינר כמה חברות שהיו פתוחות דיו כדי להיות חברה של ״מזרוחניקית״ (כך הן קראו לי בחיבה).

לימים התחלתי לשחק בסרטי נשים חרדיים. באותה תקופה לא יכולתי להיכנס לשכונות החרדיות מבלי שיצביעו עליי ועד היום עוד יש מי שמזהות אותי. אבל ביום שישי האחרון הגעתי לרחבה המרכזית של הכותל, ועוד בתור העצום (והנפרד) לבידוק הביטחוני בכניסה, שמעתי על ידי בנות סמינר שאחת מהן אמרה ״אני חייבת לראות איזו רפורמית היום!״. ואני חיבקתי את הטלית שלי חזק יותר כדי שלא יראו. התחלתי לפחד. רק שלא יראו.

בכניסה פגשתי חבר ותיק מהימים שבהם הייתי מעורבת היטב במגזר החרדי. ״כנסי, גם ח' בפנים, תגידי לו שלום״ הוא אמר לי. ח׳ הוא צלם חרדי, עבדנו יחד הרבה בימים ההם. הוא שמח לראות אותי בכל המהומה אבל אמר בחיוך ״אבל עכשיו אני נגדך״.

היה עמוס ומפחיד והחלטתי לתמוך מרחוק ולהגיע לעזרת ישראל כי שם אני יכולה להתפלל לפי אמונתי. אבל המהומות החלו ולא הייתה דרך להגיע לעזרת ישראל. אז מצאתי פינה שקטה, הכי בקצה ורחוק מהרחבה שיכולתי להיות. השקפתי על הכותל כמו מהר נבו. רחוק כל כך וקרוב כל כך.

היו שם כמה נערות חרדיות, התיישבתי לידן, הן הביטו בחשדנות בי ובטלית שעל ידי, אבל חייכתי בידידותיות כאומרת ״עזבו, בואו לא נשחק את המשחק שקורה שם למטה ברחבה״. התעטפתי בטלית, והנחתי את התפילין. הן הסתכלו. זעו בחוסר נוחות. הן הביאו ערימת סידורים ושאלו ״מי צריכה?״ ונשאר בדיוק סידור אחד, התרוממתי לקחת אותו אבל בחורה אחת לקחה אותו מהר לפני שאספיק, אז ניגשתי אליה בחיוך ושאלתי אם אפשר (היו לה שניים ביד) והיא הגישה לי את  הסידור במבוכה. אבל כשהחזן/כרוז התחיל את ״קדושה״ ונעמדתי, הן סימנו אחת לשנייה כאומרות "תסתכלו היא נעמדה, ובאמת צריך לקום. קדושה". וגם הרגשתי שנהייתה שם איזו השלמה. תחושה שבעצם אנחנו חבורה של נשים שמתפללות את אותה התפילה ומאותו הסידור. והיה נעים.

ואז הגעתי אני לתפילת העמידה. ועצמתי עיניים. התפללתי סוף־סוף. לפתע הרגשתי דברים נזרקים לעברי, מוצקים ונוזליים. ושמעתי קולות של בנות ״תעזבו אותה, היא מתפללת״ והרגשתי שהן שומרות עליי. כשפתחתי לרגע את העיניים ראיתי המון זועם שמנסה להגיע לעברי ושהמשטרה משמשת מגן אנושי. תמיד הערצתי את העולם החרדי, המוסרי, הלא מתפשר. ולא הבנתי מה קרה להם היום?

ניסיתי לסמן עם היד כזה ״רגע״ כדי שאסיים את תפילת העמידה. הדקות האחרונות של התפילה הרגישו נצח כשאני שומעת את ההמון הזועם ומרגישה את הדחיפות ואת היריקות הכי עמוק בלב. סיימתי את התפילה ואנשים טובים עזרו לי לקפל מהר את הטלית ואת התפילין והבריחו אותי לעזרת ישראל. שם הייתי לבד. והבטן כאבה כל כך. הכאב לא עבר אלא רק אחרי שעות. והמשפט של אמא מהדהד בראש ״אנחנו חרדים את דבר ה׳״ ואני פתאום מפחדת מהאנשים שהערצתי. אני מפחדת לפתוח רדיו קול חי שאהבתי כל כך. לשמוע את המוזיקה, לפגוש את האנשים שהערכתי. כי הם שונאים אותי.

בחרתי בעולם היהודי־שוויוני כי אני רוצה יותר. כי אני רוצה לקבל על עצמי יותר. כי אני רוצה להתקרב יותר. כאישה אני רואה כמה התקדמנו. כאישה מאמינה אני מבינה עוד כמה יש לנו להתקדם, לזכור שהלכה אמורה ללכת עם האמונה. לשמור עלינו מוסריים יותר, טובים יותר ולא חלילה להפך. ואני מתפללת להיות במקום שבו נוכל לקיים הן מצוות שבין אדם למקום והן מצוות שבין אדם לחברו, כל איש ואישה. מתוך כבוד ואהבה למקום ולעצמנו.

נאוה ברנשטיין מאירסדורף היא תלמידה לרבנות בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר בירושלים.

המאמר פורסם באתר סלונה ביום 11 במארס 2019

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

תגובה לדבריו של שר החינוך באשר לנישואים בין־דתיים

דבריו של השר רפי פרץ באשר לנישואים בין דתיים הם שיקוף של תפיסה דתית פגומה וזילות שואה. השימוש במושג שואה בקשר של התנהגות אנושית הנובעת מבחירה, פוגעת בזיכרם של קורבנות השואה וניצוליה, ויש בה אף יסוד כלשהו של שנאת זרים וגזענות.

איך פרשת קרח תעזור לנו לפתור מחלוקות?

איך קובעים לפי מי ״הלכה כמותן״? עד כמה עלינו להילחם על האמת שלנו מבלי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע צד כזה או אחר? מאמר על פרשת קורח מאת נאוה ב.מאירסדורף.

על החירות, המסגרת והגבול

ליל הסדר הוא חווית יסוד ביהדות הישראלית וכמעט כל היהודים בישראל מציינים את ליל הסדר בדרכם. מצד אחד הם מתחברים לעבר ולמסגרת עתיקה, מצד שני הם מחדשים ומתאימים אותו לצורכיהם ולאופיים. בעיני זהו ביטוי למתח של חירות כי בעצם המסגרת והגבול הם הכלים המאפשרים לה להתבטא.

לפתח חטאת רובץ – מניעת שחיתות דורשת מודעת אקטיבית

החובה לנהוג ביושר ולחלק את ההון הציבורי בהגינות ובשקיפות מצויה בהלכה היהודית כמו במסורת משפט ובחוקי דתות אחרות. הדגש שמביאה עמה המסורת הוא ההכרה שהשליט מועד להיכשל ולכן יש לבנות מנגנונים שיגנו עליו מפני הכישלון, הן בצמצום היכולת שלו להחליט לבד והן בהכנסה למודעתו בטקס אקטיבי יומיומי את החשש מכישלון.

תוכניות הלימוד

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים



גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.