הרב אבי נוביס־דויטש | ספטמבר 12, 2017
בדיון על מתווה הכותל שנערך לפני מספר חודשים בבג”ץ, טען בא כח הרבנות, כי מטרת הרבנות היא לאחד את העם – בתגובה פרץ הקהל בצחוק. ואכן, נדמה לי שרוב גדול באזרחי ישראל, רואה ברבנות הראשית גורם מפלג, מדיר, תובעני, ואולי אפילו מושחת. הציבור ככל הנראה מזדהה יותר עם דבריו של התנא שמעיה במסכת אבות, “שנא את הרבנות”, מאשר עם אלו של רבי יהושע בן פרחיה ורבן גמליאל באותה מסכת “עשה לך רב”.
האם נציג הרבנות שטען בבג”ץ שיקר? האם מטרת הרבנות הראשית לפלג את העם? להרחיק אנשים מן ה”יהדות” ולדאוג רק לקבוצה ספציפית בעם? לדעתי לא.
אני חושב בלב שלם שהרבנות הראשית רוצה לדאוג לאחדות העם – אבל בפועל בגלל נקודת המבט שלה, וגם בגלל עצם המבנה המוסדי שלה, היא גורם מפלג, המרחיק רבים וטובים מן היהדות.
מבחינת הרבנות הראשית, הגבולות של היהדות ברורים – גבולות דתיים הלכתיים, על פי פרשנות הלכתית של ספקטרום צר יחסית של רבנים. הרבנות מתעלמת בהתנהלותה מכך שהיהדות היא גם לאום, והמונח עם יהודי קשור גם בתרבות וזהות לאומית, ולא בהכרח בתפיסה דתית.
לכן, אין לה כלים להתמודד, למשל, עם הצורך של יוצאי חבר העמים להתגייר על מנת להיות יהודים חילוניים, או עם אימוץ תינוקות לבתים של משפחות חילוניות. למעשה, בגלל שהרבנים הראשיים נבחרים באופן התלוי במבנה הכנסת והסכמים קואליציוניים, הרבנים הראשיים מייצגים על פי רוב את הקו של המפלגות החרדיות, או נקודת אמצע בינן לבין המפלגה הדתית הלאומית. ממילא הרבנות אינה מאשרת גם גיורים של מי שמקבלים עליהם חלק מן המצוות, עמדה המקובלת, למיטב הבנתי על רבנים מובילים בציונות הדתית דוגמת הרב נחום רבינוביץ והרב דרוקמן, ואשר אינה מקובלת על הרבנות הראשית.
היותה של הרבנות הראשית מוסד ממלכתי האחראי על נישואין וגירושין יוצרת מצב אבסורדי בו למדינת ישראל, יישות אזרחית ולא דתית, אין פתרון לנישואים של בני אותו מין, לנישואים של כהן וגרושה, של יהודי ולא יהודיה. ובמקביל מצב בו בתי הדין לגיור מנועים מלגייר את מי שמדינת ישראל אינה חפצה בהגירתם (מהגרי עבודה למשל).
רמת המיסוד של הרבנות, גודלו של הארגון והתנהלותו הארצית, יוצרים מצב בו בתי הדין של הארגון אינם מכירים ומלווים את המתגיירים, דבר היוצר מצב לפיו, על פי רוב, בבתי הדין של הרבנות חושדים במתגייר במוטיבציות זרות, ובכך שיש סיכוי סביר שיש לו כוונות לא ראויות. אותו עניין מקרין על הנטייה להטיל ספק לכתחילה ביהדותם של עולים, לאופי הטיפול בבקשות עולים הרוצים להינשא, וגם פותח פתח להונאות בכשרות, הוצאת כספים שלא כדין בנישואין ובגיור, התנהלות לא אמפטית ולא אישית בבתי הדין לגירושין ועוד. מקרים אלו אינם נובעים מעמדתם הדתית-הלכתית של רבני הארגון ומוביליו, ויש להניח שהם גם מגונים בעיניהם. מקרים אלו מקורם ברמת הממסדיות של הארגון, אשר שיוצרת מרחק גדול מדי בין הרב העובד בארגון לבין הפונים אליו. מרחק שראשיתו בהעדר היכרות ביניהם, המשכו בחשד ובפקפוק, וסופו במקרים רבים של היעדר אמפטיה במקרה הטוב, ולעתים אף פגיעה רגשית והרחקה.
וכאן, לטעמי, מצוי הפער בין שנא את הרבנות לעשה לך רב. הרבנות היא המוסד המרוחק והמנוכר, זה שאינו מכיר את הפונה באופן אישי, ואינו מונע על ידי הרצון לקרבו לתורה. לעומתו, הרב אותו אתה עושה, הוא או היא, מי שיש לו קשר אישי איתך, שאכפת לו ממך וממסעך הרוחני. היא מלווה אותך ברגעי המשבר של החיים: אבלות, מחלה, גירושין, העדר פרנסה וכיו”ב, וברגעי השיא שלהם: חתונה, לידה, בת מצווה, כניסה לבית הספר. הוא מעודד אותך לדעת יותר, לברר את הקשר שלך עם זהותך היהודית, לבחון מה הערכים המניעים אותך, לשים תשומת לבך לזקן, העני, השכן הלא יהודי ובעל הצרכים המיוחדים. הוא נקרע כאשר אתה מתאהב בבת זוג לא יהודיה, ומתאמץ לשכנע אותה להתגייר ולהקים יחד איתך בית יהודי. היא מרגישה את הקונפליקט בו את מצוייה כשמצד אחד את רוצה לעבור לגור עם בת זוג, ומצד שני להמשיך לשמור הלכה. והיא גם מסוגלת להבין שאתה בוחר בכנות לרצות להיות חלק מעם ישראל, על אף שאינך מתכוון לשמור את כל המצוות, ולתת לך אישור על כשרות העסק שלך, קודם כל על בסיס האמון ביניכם.
גם במודל הזה יש אתגרים. הרב עלול לעשות פעולות שיפגעו בך דווקא בגלל הרגש האינטנסיבי המצוי ביניכם, הוא עשוי לנסות לרצות אותך, על אף שהבנתו את המסורת שונה ממה שאת מבקשת ממנו. אבל כוחו של המודל הוא בזה שבבסיסו קיים קשר אישי עמוק ואמיתי.
במסכת אבות אומר שמאי, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והווה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כמעט באופן סימלי שמאי מייצג כאן את ההתנהלות הראוייה לרב של “עשה לך רב” , להיות איש של תורה ועשייה ואהבת כל אדם, ולעומתו, שמאי של בבלי שבת, שדוחף את מי שמבקש להתגייר על רגל אחת, מייצג את הרבנות הממסדית המנוכרת והפורמלית. נדמה לי שהצחוק של באי בית המשפט היה במקום, ויש ללמוד ממנו כי לא הרבנות תביא לאחדות בישראל – אלא רבנים ורבות ממוסדים פחות.
הרב אבי נוביס-דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע״ש שכטר
הפוסקים והדרשנים לאורך הדורות ניסו למצוא בארבעת המינים משמעות. בזמן נטילת הלולב אני מנסה לכוון את עצמי לקיום המצווה.
ישנה טענה שארבעת המינים מסמלים פרק היסטורי בזיכרון העם: כפות התמרים מייצגות את ארבעים שנות המדבר, ערבות הנחל את חציית נהר הירדן בכניסה לארץ, ההדס – שגדל על מדרונות הרי המרכז – מסמל את כיבוש אזור ההר ויישובו, והאתרוג את יישוב אזור החוף, בית הגידול של פרי ההדר.
בימים אלו אנו מסיימים לחגוג את חג הסוכות ומקבלים את פני שמחת תורה. חגיגות שמחת תורה משקפות את המסע הרוחני שעברנו מראש השנה ועד עכשיו. עיקר עשרת ימי תשובה הוא העיסוק בביקורת פנימית ואישית, והמבט אל תוכנו פנימה. אנו מתבוננים פנימה, עוסקים בוויתורים וברצון להשתפרות. אנו נמצאים בתהליך של תשובה אשר לעיתים גורמת לתחושת אי נוחות, אשר לבסוף מאפשרת לנו לזכות בהתחלה חדשה ובברכות חדשות.
תפילות יום הכיפורים מלאות בתעוזה. כמובן הם גם מלאות בהכנעה. "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים", או וידויים שונים שמניחים שעשינו עבירות מא' ועד ת'. אבל הן גם מעוררות תעוזה.עוד לפני שממש נכנס החג, לפני השקיעה, אנחנו אומרים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה ".
יש חשבון בנק לנפש, יש חשבון בנק לנשמה, יש חשבון בנק של הלב. כמה מהחשבונות האלה אתם דואגים לעשות הפקדות אחראיות. אני רוצה להציע פרדיגמה של מה זה נקרא להפקיד הפקדות בבנקים האלה.
