הרב אבי נוביס־דויטש | יולי 31, 2017
אתמול ציינתי את תשעה באב בצום, בקריאת איכה ובשאר מנהגי אבלות, וביום חמישי הקרוב אצעד במצעד הגאווה בירושלים.
אני אדם דתי, שמציין את מועדי ישראל ומחויב להלכה. אני אבל על חורבנה של ירושלים, ועל חורבנם של בתי המקדש, אני משתדל ללמוד הלכה מידי יום, ולקיים הלכה, אבל למרות זאת, ואולי ליתר דיוק בגלל זאת, אצעד במצעד ביום חמישי.
המצעד הוא חגיגה של נראות, הוא הזדמנות להגיד יש טרנסים, ביסקסואלים, קווירים, א-מיניים והומואיות ולסביות בחברה הישראלית, ואין להם על מה להתבייש. להיפך, מומלץ להם לשמוח בחלקם, ולנו להודות לה' על שברא את בני האדם שונים זה מזה.
כי כשקיימתי מנהגי אבלות בתשעה באב, זכרתי חברה ישראלית מסוכסכת שלא מצליחה למצוא את הדרך לכבד אחד את השני: לא תלמידי רבי עקיבא שהם כפי הנראה הרוגי ביתר, ולא הכיתות שנמצאות בלב המצור בירושלים, וזכרתי גם שתיקתם של החכמים נוכח עלבונו של בר קמצא, שהגיע לסעודה שלא הוזמן אליה, וגורש ממנה בושת פנים, ואת כך שחז"ל מציינים את קלונו של בר קמצא כסיבה מספקת לבואו של החורבן מידי רומא. והזיכרון הזה כבר בתשעה באב גלגל אותו לחברה שאינה קשובה לסבל ולמצוקה של מי שאינם חלק מהסיפור הטריוויאלי, שהחברה סימנה אותם כ"אחרים", "שונים", לעיתים גם "לא נורמליים" ואפילו לא מוסריים.
ובמובן הזה לצעוד במצעד זו מצווה, ומצווה מכופלת לרבנים, כי חובתו של רב היא לדאוג שנשים לב דווקא למי שטבעה או התנהלותה של חברה גורמים לו להידחק לשוליים כמו הגר היתום והאלמנה. ממש כפי שנזכרנו רק בשבת האחרונה בדבריו של הנביא ישעיהו "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" שנועדו לעורר את העם לתשובה קודם החורבן, ולעורר אותנו לאחריות על היתום האלמנה כעל מי שאנו מותירים מחוץ לסדר היום שלנו.
כי לצערנו כשיש מישהו שנדחק לשוליים, יש אחרים הפוגעים בו בדברים, בהתנהלותם ולעיתים גם במעשים. ממש כפי ש"בר קמצא" נפגע פעמיים על ידי מארחו, ועל ידי שתיקתם של החכמים.
כי הדחייה של להט"בים בכלל, וזו שמתרחשת בחברה הדתית הפרט היא סכנת נפשות, היא מביאה אנשים למצוקה נפשית שעלולה גם להביא לפגיעה עצמית חו"ח. שיעור ההתאבדויות בקרב הומואים ולסביות גדול משמעותית משיעורם באוכלוסייה, והדבר אף בולט יותר כאשר אנו עוסקים בטרנסג'נדרים.
כי חובתי לעשות דבר ה' כוללת בתוכה את חובתי לעשות הישר והטוב, וכי אין בעיני שום בעיה מוסרית בלהיות להט"ב, או להיות בזוגיות להט"בית, או בהורות להט"בית.
כי אני חושב שחובתם של רבות ורבנים להיות קשובים לקהילה הגאה הדתית בפרט, ולנהל איתה שיח מעמיק שיאפשר לכל חבר בה לבחור את בחירותיו הדתיות לאור היכרות עומק עם הדילמות ההלכתיות הנוגעות לאתגרי הקהילה הלהט"בית. וכי נוכחות של רבנים במצעד אומרת שאנחנו כאן כדי להקשיב, לשוחח, ללמוד ולמי שחפץ בכך גם לייעץ או להורות מה ההלכה אומרת.
כי למרות שלמדתי תורה שנים רבות ואני עדיין לומד, איני בטוח מה התשובה הנכונה לשאלות הלכתיות רבות בייחוד אלו שעולות ומתחדשות מקרוב. אני כן יודע שלצד איסורי עריות, איסורים אחרים ומצוות עשה אחרות, ציוותה אותנו התורה וההלכה לעשות הישר והטוב ועל "לא תעמד על דם רעך".
כי איני מצפה ממדינת ישראל להתנהל על פי חוקי התורה ולכן ברור לי שהיא מחויבת לחוקק חקיקה שתאפשר מעמד שווה לחברי הקהילה הלהט"בית, ותמנע מקרים של אפליה כלפיה.
כפי שכבר ציינתי בניסיון למלא בתוכן את תשעה באב עליו כתבתי בהרחבה בשנה שעברה, אנו מדגישים פעמים רבות את שנאת החינם שהביאה לחורבן. במובן זה ייטב אם נזכה לציין הן בתשעה באב, הן בט"ו באב והן במצעד הגאווה את חובתנו לאהוב, לדאוג ולפעול בחמלה, כלפי הקרובים לנו והרחוקים יותר. ט"ו באב הוא חג בגלל שהוא מצא את הנתיב לשבט בנימין לבוא בקהל, זכרון תשעה באב הוא של סכסוך ודחייה, והתיקון לו יכול להיות ברגישות לאחר שבה עלינו להתייחס למצעד הגאווה.
הרב אבי נוביס דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
