האם יש חובה הלכתית לשפוט על פי "דין תורה" במשפט האזרחי והפלילי?

בית המדרש | מרץ 5, 2018

מדינת ישראל תחגוג השנה 70 שנים לקיומה, ולצד זאת 70 שנים של מחלוקת באשר למהו האיזון הנכון בין יהדות לדמוקרטיה. גם אילו שאינם מעוניינים במדינת הלכה, אך חשים מחויבים לתורה, עומדים בפני השאלה האם יש חובה הלכתית לשפוט על פי "דין תורה" במשפט האזרחי והפלילי?

לכאורה, התשובה היא כן.

היהודים מצווים כחלק מתרי"ג מצוות להקים מערכת משפט, ורבות מן המצוות מתייחסות למשפט הפלילי והאזרחי, לדיני עונשין, לדיני עדות וכו'. כמו כן, חל איסור על היהודי לפנות לערכאות של גויים, אפילו אם אלו דנים על פי דין תורה, שכן חז"ל דורשים מן הפסוק "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לפני יהודים, ולא לפני גויים.

מהו המעמד של בתי המשפט בישראל המורכבים משופטים דתיים וחילוניים, לא רק יהודים; אלא גם מוסלמים, נוצרים ודרוזים, בין אם אלו דנים על פי דין תורה ובין אם לאו? האם אלו נחשבים "ערכאות של גויים" משום שהשופטים אינם רבנים האמונים על ההלכה ומחוייבים לה? ואם כן, האם יש טעם שהם ישפטו על פי "דין הגמרא"?

בכל אופן, אילוץ הלכתי אחד ושלושה כללים הלכתיים מסייגים את החובה ההלכתית להקים מערכת משפטית אזרחית ופלילית שתשפוט על פי דין תורה במדינת היהודים, ואולי אף מנטרלים אותו לגמרי.

האילוץ הוא שעל פי ההלכה דיינים מוסמכים בימינו אינם רשאים לדון דיני נפשות ודיני קנסות. זאת משום שסמכות זו שמורה לדיינים הסמוכים "איש מפי איש מפי משה רבנו", ולפי המסורת הסמכה זו של דיינים התקיימה בארץ ישראל בלבד עד לביטול הסנהדרין, ולא התקיימה כלל בחוץ לארץ. על דיני נפשות, דהיינו עונש מוות במשפט הפלילי והדתי, אין בכלל מה לדבר: גם בארץ ישראל לא הרשו הרומאים לתנאים ולאמוראים לעסוק בכך. לכן כשדיינים בבתי דין רבניים נזקקים לשפוט בדיני קנסות הם חייבים להשיג את הסכמת הצדדים השונים, והם פועלים מטעמם ומסמכותם – כמו "בורר" בימינו – ולא מכוח סמכותם כדיינים. כך שגם אם תוקם כאן מדינת הלכה שופטי ישראל יוכלו לפעול רק כבוררים, ועל כן אם הצדדים מעדיפים ומסכימים שיישפטו על פי מערכת כללים אחרת, כמו ה-common law הבריטי, הם חייבים לעשות כן.

התחום האזרחי היחיד שההלכה בימינו מסמיכה שופטים לדון בו לאחר ביטול הסנהדרין הוא "דיני ממונות" במובן המצומצם של הביטוי, מה שמכונה גם "הודאות והלוואות". אבל גם בתחום זה אין בהכרח חיוב הלכתי לדון על פי דיני תורה, אפילו בבית דין רבני, וכל שכן בבית משפט אזרחי. זאת בגלל שלושת הכללים הבאים:

א) יש הסבורים ש"המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון – תנאו קיים". על פי גישה זו בענייני ממון אין דיני התורה באים לכפות על האדם את ההסדרים שהם מציעים, ואין מניעה שיתנה עליהם כל אחד כרצונו. במדינת ישראל החילונית קיימת מעין הסכמה רחבה להכיר במערכת משפט הישראלית, ולכן מתקבל על הדעת שכשנתקלים בבעיה משפטית פונים אליה ולא אל ההלכה. אין בכך פגם הלכתי, אלא אם כן אחד מן הצדדים דורש שישפטו אותו על פי ההלכה דווקא.

ב) "דינא דמלכותא דינא". הגמרא קובעת כי בחוץ לארץ חוקי המדינה חלים הלכתית גם על יהודי המדינה. נחלקו הפוסקים והחוקרים בימינו באשר למעמד מדינת ישראל: האם גם היא נתפסת כמלכות זרה שחוקיה תקפים ומחייבים גם את הדתיים שבינינו, או שמא במדינת היהודים בארץ ישראל החוק הלגיטימי היחיד הוא דין תורה?

ג) אם כן נראה במדינת ישראל מלכות יהודית שמחויבת עקרונית לתורה ולהלכה, ישנו כלל אחר שלכאורה תקף, והוא מה שמכונה "משפט המלך". נחלקו בגמרא ובפוסקים אם ההלכה קובעת שבסמכות מלך ישראל להשליט סדרי משפט במקביל לדיני תורה, ואפילו כתחליף להם כראות עיניו או בנסיבות מסויימות. המצדדים בכך סבורים שגם אם עקרונית המלך כפוף לדיני התורה כאחד האדם, אם לא תינתן לו סמכות לחוקק חוקים במקביל לדיני התורה לאור הנסיבות המשתנות עלולים להיווצר מצבים קשים ומביכים, וחלילה גם סכנות לאינידיבידואלים, לעם ולמדינה.

לכן נראה שמבחינה הלכתית יש בסיס איתן לראות בחוקי המדינה, ללא קשר למוצאם בגמרא או בחוק הבריטי, "דינא דמלכותא" או "משפט המלך", ויש לרשויות סמכות ואף חובה לחוקק חוקים בהתאם לצרכים, ועל הציבור לציית לחוקים הללו ולהישפט על פיהם.