הרב אבי נוביס־דויטש | אוקטובר 29, 2018
בנובמבר 2014 נכחתי בהלווייתו של זידאן סייף, שוטר דרוזי מיאנוח שנהרג תוך כדי מאבק במחבלים שטבחו במתפללי בית הכנסת בטבח הקשה שאירע בהר נוף בירושלים. ההלוויה הייתה אירוע מרגש ונקבצו בה יהודים וערבים מכל קצוות החברה הישראלית. בלטה שם בנוכחותה קבוצה חרדית שהגיעה כנציגות בית הכנסת. לאחר ההלוויה נחרט בזיכרוני משפט אחד: הגיע הזמן להפסיק לדבר על ברית דמים, ולעבור לברית החיים.
מכת הטרור בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג הזכירה לנו את ברית הדמים שיש לנו עם כל יהודי, אך התגובה של דמויות שונות בציבוריות הישראלית הזכירה לנו כי מצבה של ברית החיים הוא בכי רע. רגשות האבל והאמפתיה שעטפו אותי במוצאי שבת הפכו לרגשות של דחייה וזרות לנוכח הקולות שביקשו להגיד גם וגם: "מחד גיסא אני מגנה את הפיגוע וליבי עם אחיי היהודים, ומאידך גיסא יש לי בעיה איתם".
כשעמיתיי מארה"ב התחילו לשתף בדבר עצרות ההזדהות שהתקיימו בכל רחבי ארה"ב בבתי כנסת מכל זרם אפשרי, רפורמים קונסרבטיבים ואורתודוקסים, העצב פשט בי. למה שם ברורה האחווה היהודית, אחווה שמכנסת יחד אנשים עם תפיסות יהודיות שונות? למה בעצרת בבולטימור רבנים מכל הזרמים, כמרים ואימאמים שרו יחד "עושה שלום במרומיו" ואילו כאן במדינת היהודים אי אפשר להגיד שאלו האחים שלי בלי להוסיף לזה "אבל"?
כשהילד שלך חוזר הביתה בוכה כי הרביצו לו, אתה מחבק אותו מכל הלב ותומך בו, אתה לא מזכיר לו שאתמול הוא לא הכין שיעורי בית. כשבן הזוג שלך חוזר מהעבודה ומספרים לך על היום הקשה שלו את קשובה לו, אפילו אם הוא לא שטף את הכלים אתמול בערב. כשאנו מערבבים בתחושת האחווה שלנו את ה"אבל", אנו בעצם מעידים שהברית עצמה פגומה.
אל תתבלבלו, אם עוד שבוע יבוא מישהו ויגיד "יש לי השגות על איך שפלוני וקהילתו מתפלל", אשמח בכך. בייחוד אם ברגע המשבר החיבוק היה מלא ושלם. הוא רק יבהיר לי שהביקורת שלו נובעת מתוך אחווה, כי אכפת לו ממנו, כי הוא רוצה שהוא יהיה אדם טוב יותר או יהודי טוב יותר. אבל כשאני בא לחבק ולעשות פעולה של "עימו אנוכי בצרה" אני צריך להיות איתו בלב שלם.
מצבה של ברית החיים הוא בכי רע. מרבית היהודים במדינת ישראל לא מודעים לאחיהם שבתפוצות. הם בטוחים שרוב רובו של העם היהודי נמצא כאן. בשיח הציבורי הקול השליט גם בטוח שהפעולה הראויה היא לעלות לארץ. רוב רובם של תלמידי בר המצווה בארץ לא מעלים בדעתם שיש קבוצה דומה בגודלה של יהודים בצפון אמריקה, וודאי לא יודעים שרוב העם היהודי נמצא בכלל מחוץ לארץ.
המושגים של שליחות והחובה לפעול למען עולם טוב יותר הם אבני יסוד בזהות היהודית בארה"ב ומרבית היהודים בארה"ב סבורים שאלו הם המרכיבים החשובים ביותר בזהות היהודית שלהם. במרבית בתי הכנסת של עמיתיי בארה"ב יש פעילות למען פליטים ומהגרים ובעיניהם זו מצווה, פעולה הנובעת מעומק הזהות היהודית שלהם. אלו האחים שלי, ודרכם ותפיסת עולמם עוזרים לי לשאול איך להיות אדם טוב יותר ויהודי טוב יותר. כאשר מישהו מפטיר כלאחר יד שהגיע זמן שיעלו לארץ או משוכנע שנערה בת 18 מישראל מצילה אותם מהתבוללות הוא שוב אומר "אבל". בדרך אחרת מורכבת יותר הוא מזלזל באחווה, בכבוד הבסיסי לאחים שלנו, בבחירות שלהם ובדרך החיים שלהם.
אל מול קולות ה"אבל" שנחשפנו אליהם במרחב התגובות הציבוריות בישראל, אני נחשף לקולות רבים אחרים שמבינים שיש רק דרך אחת לחבק מכל הלב מבלי לדבר על המפריד בינינו, מבלי לערער על הבחירות של הנפגע, אלא להגיד מכל הלב ובלי שום הסתייגות "אתה אח שלי ואם נפגעת – זה אומר שגם אני נפגעתי – בוא נכאב יחד".
אם הרב לאו רוצה לתקן את הרושם של דבריו הוא מוזמן לבוא היום לעצרת הזדהות שתתקיים היום בבית הכנסת הקונסרבטיבי ברחוב אגרון בשעה 18:00. ואם מאוחר מדי, אשמח אם יבוא לתפילה שלנו בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ביום רביעי הקרוב. אני לא מצפה ממנו להתפלל איתנו אלא רק להיות איתנו, לחבק, להגיד "אחים אנחנו". אגב, גם בתפילה היום וגם ביום רביעי ינכחו יהודים קונסרבטיבים מישראל ומצפון אמריקה.
הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
