הרב אבי נוביס־דויטש | פברואר 27, 2018
כמה ימים לאחר שעברנו לגור בארה"ב יצאנו למסע קניית המזון הראשון שלנו. זה לקח המון זמן, כל מוצר שנכנס לעגלה עבר עיון מזורז שבסופו גילינו אם יש עליו סימן של גוף כשרות או לא. מסיבות שונות נוצרו בארה"ב כמה עשרות טובות של גופי כשרות, וכשספרנו את הסימנים בדף שנמצא באתר של בית הכנסת האורתודוכסי המקומי, מצאנו שישים וארבעה סימני שונים.
בסדר, אתם אומרים, זה לא נורא, אולי זה אפילו יתרון, סך הכול צריך לחפש אם יש סימן ואחד מכל השישים וארבעה הוא בסדר – אז זהו שלא .
קודם כל יש שני סימנים לפחות שאינם ברשימת ה־64: ה־K שאין שום דבר שנלווה אליו וה־K עם הקו התחתי. שני אלה אינם סימני כשרות כלל, ואינם מייצגים שום גוף כשרות, הם פשוט מציינים שהיצרן סבור כי המוצר הנ"ל כשר. מסיבות שאינן ברורות לי, הוא בחר לא לקבל עליו השגחה או שהוא לא הצליח לקבל עליו השגחה.
אבל אם זה לא מספיק, אז כמובן שביהודים עסקינן ואלו אינם נוטים לסמוך זה על זה, וכך יש כמה גופי כשרות שנויים במחלוקת. וכמובן אצל כל רב, וכפי הנראה אצל כל יהודי שמנסה לשמור כשרות יש מדיניות הכרעה, ולכול אחד שיטה שונה לקבוע מה כשר ומה לא.
בכל מקרה, למי שרוצה לאכול כשר בארה"ב אין ברירה, הוא חייב להיות צרכן מודע, ולשים לב לזה שהוא יהודי כמעט כל יום, בטח אם הוא לא גר בריכוז יהודי גדול. ובכלל באזורים קטנים מסעדות כשרות הן דבר די נדיר, ואז על פי רוב ההכשר ניתן להן מרב הקהילה ללא תשלום, כך שהרב פשוט מעניק שירות לקהילה.
איך לדעתי צריך להיראות נושא הכשרות בישראל?
די דומה לטעמי, באופן אידאלי. את ההכשר צריכה לתת הקהילה המקומית כשירות לציבור. ההכשר צריך להבהיר מה נבדק ומה לא נבדק, ומהם הקריטריונים של הכשרות של הקהילה המקומית. היותו של נותן הכשרות חסר אינטרס כלכלי מונעת את ניגוד האינטרסים הפוטנציאלי. בנוסף המקומיות שלו מאפשרת לפתח יחסים אישיים בין הרב המשגיח למושא השגחתו, וגם מאפשרת לבני הקהילה להיות שותפים בדרך זו או אחרת לפיקוח. כי בעצם בסופו של דבר הכשר טוב מתחיל בקשר אמיתי ובאמון בין בני אדם.
הזדמן לי להיכנס למסעדות נטולות הכשר בישראל, וכמעט תמיד התריעו בפניי (למראה הכיפה על ראשי) כי המקום אינו כשר, וגם היו מוכנים לענות לשאלות ששאלתי: האם יש מרכיבים לא כשרים במטבח? האם בהכנת הסלט עשויה להיות מעורבת סכין שחתכה בשר? במרבית המקרים הבירור הוביל לכך שלא יכולתי לאכול שום מאכל לא סגור, למעט אולי לשתות כוס קפה, אבל אף אחד לא ראה בשאלותיי טרחה, נהפוך הוא. ראו בהן נכונות לדיאלוג ולשיחה מכבדת, ולהכרה כי לאנשים יש תפיסות שונות.
התנועה המסורתית לה אני שייך, אינה נותנת בשלב זה הכשרים למסעדות מסיבות רבות ומגוונות. עם זאת כמה יקבים זוכים להשגחה מסורתית. במה נבדלת השגחה מסורתית על יין מהשגחה של גופי כשרות אחרים? היא מתירה ליהודי שאינו שומר שבת לגעת ביין ולהתעסק בו.
בעיניי כל עוד הקריטריונים להשגחה שקופים, הם מחייבים כל אחד להכרעה אישית, על מה הוא מקפיד ועל מה לא. וכך בעולם אידאלי, מי שחושב שמגע יהודי שאינו שומר שבת פוסל את היין – לא יקנה אותו, ומי שלא רואה בכך פסול, יבחן את כל הקריטריונים וככל הנראה יקנה את היין.
המבחן של החלטת צֹהַר לתת השגחה אלטרנטיבית מצוי בשני הישגים אפשריים:
האחד, יותר אנשים יקבלו אחריות על בחירת המקום בו הם אוכלים. במקרה המינימלי הם יבדקו אם תעודת הכשרות היא לטעמם, וכי הגוף או האדם שחתומים עליה – נאמן עליהם. ייתכן אפילו שהם יפתחו דיאלוג עם נציג המסעדה ויכריעו רק אחרי שיבינו את התמונה לאשורה בעצמם.
השני, כשרות לא תזוהה עם רדיפת ממון ועם ניצול השררה לרווח שלא בצדק. כשרות תזוהה בתור שירות שמשלמים עליו לפי עלותו. או, ובעיניי ייטב אם כך יהיה, הכשרות תינתן בידי הקהילה למען חברי הקהילה בפרט ותושבי הסביבה בכלל.
באופן קצת תמוה, דווקא במאה ה־21 בה מושג הקשיבות תופס יותר ויותר מקום, ההזדמנויות לאכילה מודעת הצטמצמו. אני תקווה שמיזם הכשרות של צֹהַר, כמו מיזמי השגחה אחרים, יובילו את הצרכן לפתח יותר מודעות למה הוא אוכל ולפי מה יש לבחור.
הרב אבי נוביס דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
האם נוכל סוף סוף לחגוג בשבת חזון ותשעה באב...או שנמשיך להיות בכאב?
המדרש מלמד שלפעמים כי לעיתים למעשים שלנו יש השלכות לדורות עתידיים
אנו נבדוק את מקורותיו של הביטוי ״כל דכפין ייתי וייכול״ ונקשר בין אותו משפט עתיק להתנהגות שלנו ברחבי הארץ מפרוץ המלחמה ועד היום.
