מאמרים וטורי דעה

איך איבד הצדיק הנסתר של העלייה השנייה את מעמדו המיתי – מתוך "הארץ"

אברהם בלבן | אפריל 29, 2016

ספרה של עינת רמון, "חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון", הוא הזדמנות טובה לחזור בעין מפוכחת לרעיונותיו.

חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון
עינת רמון. הוצאת כרמל, 268 עמ', 88 שקלים

בחדר הקטן בבית הורי בקיבוץ היה ארון קיר גדול, ששתי מגירותיו העליונות היו סגורות בזכוכית הזזה. מאחורי הזכוכית הזאת, כמעט כמו מאחורי פרוכת, עמדו חפציו הקדושים שלהבית: תמונות בני המשפחה שנספו בשואה ושלושת כרכיו של א"ד גורדון.

במכתבי האהבה שהחליפו הורי לפני שעלו ארצה מופיעים כמעט מלה במלה ניסוחיו של גורדון בדבר הטבע האין-סופי והחוויה העולמית השופעת לנפש האדם, ובדבר האהבה הפוחתת והולכת בערים הגדולות שהרחיקו את עצמן מן הטבע. אבל החיים בקיבוץ היו תובעניים וקשים וספריו של גורדון נרכשו כדי שיהיו בבית, לא כדי לקרוא בהם בשעות הפנאי. למזלי, מנהל בית הספר המקומי האמין שתלמיד לא יכול להיות אזרח טוב, ודאי לא חבר קיבוץ, בלא לדעת מעט על קאנט, שופנהאור ופרויד. להפתעתי, שופנהאור ופרויד ידעו בדיוק מה מתרחש בבית הילדים הקיבוצי, בשעות היום כמו גם בשעות הלילה, ואיך התנהלו החיים החברתיים הגלויים והסמויים בחדר האוכל, והיו למאורות הגדולים של נעורי.

בקורסים הרעיוניים שבהם השתתפתי בהתלהבות באותן שנים שמעתי לא אחת הרצאות על "הגותו" של גורדון, אבל ניסיונותי הצנועים לעיין בכתביו שמעבר למחיצת הזכוכית לא עלו יפה. דבר מדבריו לא התחבר למציאות שסביבי בקיבוץ ששמו המלא נקרא על שם גורדון ("גורדוניה חולדה"). לימים, כשביקשה אמי להוציא מהבית את ספרי האמנות שאגר אבי, ולמעשה כל פריט שאגר אבק, הביטה בחשש ובתחינה לעבר הפינה שבה עמדו כתביו של גורדון. אחי ואחותי לא נענו למצוקתה. בלית ברירה צירפתי את הספרים לספרים האחרים שנטלתי. אני זוכר היטב את המבט שחלף בינינו: היא בתחינה של איש הנותן את היקר לו מכל וחושש שהמקבל אינו מכיר בערך המתנה, ואני במבט מרגיע – זה בסדר, את יודעת שהוא מעניין אותי, מבט שאמר גם: בסופו של דבר, הרי לא פתחו את הספרים האלה כבר 30-40 שנה.

ספרה של עינת רמון הוא הזדמנות טובה לחזור לרעיונותיו של גורדון (1856-1922), והזדמנות נוספת לבחון מדוע הוא זר ומוזר בישראל של ימינו בהשוואה למעמדו המיתי עוד בחייו. הספר פותח בסקירה רחבה של דמותו של גורדון ובמעמדו בקרב אנשי העלייה השנייה. הפרק כולל מידע ביוגרפי רב ועיקרו בהארת אישיותו המורכבת של גורדון וההקשר הביוגרפי-היסטורי של כתביו (מאמרו המפורסם, "האדם והטבע", נכתב על רקע מות אשתו ומחלתה החמורה של בתו האהובה. הייסורים הגדולים שעברו עליו, הסביר לבתו, זיככו וצרפו את נפשו והכשירו את לבו לכתיבת המאמר הזה).

הפרקים הבאים מביאים את עיקרי תורתו של גורדון, ומראים בדרך משכנעת איך אלה משתלשלים ממושג "ההתפשטות" שפיתח מתוך הפולמוס הישיר והעקיף שניהל עם ניטשה. ההתפשטות, המאופיינת בתחושה עזה של הרצון לחיות ולהתחבר לזולת (ולמעשה לטבע ולקוסמוס כולו), היא הבסיס לפסיכולוגיה המוסרית של גורדון. ממנה נובעת תפיסת המוסר כגודש של אהבה, ממנה נובעת הביקורת על תאוות השלטון והכוח, וממנה נובעת גם תפיסתו הדתית של גורדון המעמתת את "החוויה"/"ההוויה", או "חיים של התפשטות" עם "ההכרה" שאינה מסוגלת לתפוס את האינסוף.

גם היחסים הרצויים בין היהודים לארצם מצד אחד, ובין היהודים לערבים מצד שני נובעים מרעיון "ההתפשטות". גורדון סבר שתרבות לאומית היא פרי מפגש מתמשך בין נוף ספציפי לאנשים החיים בו. הוא האמין באמת ובתמים שהמפגש המחודש של היהודים עם מולדתם ההיסטורית יצמיח שינוי תודעתי שיחזירם לשורשיהם הטבעיים. השאיפה ליחס חדש בין האדם לטבע ובין אדם לאדם הכתיבה גם את עמדתו של גורדון כלפי הערבים בא"י. למרות חוויותיו האישיות הקשות (הוא נשדד ונורה בידי ערבים בדרכו ליפו), ולמרות רצח ברנר, ידידו הטוב, המשיך להאמין ביכולתן של שתי התנועות הלאומיות לחיות בשלום זו לצד זו בארץ ישראל.

אחד מחידושי הספר טמון בהשוואת רעיונותיו של גורדון לתפיסות פמיניסטיות שונות. רמון (ילידת הארץ הראשונה שהוסמכה לרבנות; מרצה ללימודי נשים ומחשבת ישראל במכון שכטר בירושלים) מדגישה את היסודות האמהיים המאפיינים את תפיסת ההתפשטות של גורדון, ומוצאת לה סימוכין בכל כתביו. מאפייני המוסר הגורדוני, המבוססים על יחסי אם-ילד, הם הדדיות, אכפתיות, הזדהות ואהבה שאינה כרוכה ברחמים. עמדה זו, מדגישה רמון, דומה ביותר לתורות מוסר פמיניסטיות בנות ימינו, המתארות את המודל המוסרי הנשי כעשייה מתוך אינטואיציה של אכפתיות ואהבה, או מתוך רגישות לעמדת הזולת בדרך של התדיינות בין-אישית הנמנעת מהכרעה פוגעת באחד הצדדים.

רמון אינה מהססת להצביע על החולשות שהיא מוצאת בכתביו של גורדון. לדוגמה, היא מצביעה על חוסר העקיבות המציין את דיוניו ב"הכרה" וב"חוויה", ועל כך שהתעלם מהדקויות הכרוכות בשאלה כיצד תיתכן הגנה עצמית ללא התארגנות צבאית, ומהם גבולות האלימות המותרים לצורך הגנה עצמית. על הפתרון שהציע למתח בין יהודים חילוניים לחרדים היא כותבת: "ברגע שבו הגיעו הדברים לעימות בין שתי תפיסות עולם בקרב העם היהודי אשר יש להכריע בין שתיהן, שאף גורדון לראות 'הפעלה הדדית' של ה'חופשיים' והחרדים גם יחד. היות שהפעלה מעין זו בלתי אפשרית, הוא המריא אל גובהי החזון בהתעלמות מן התהליכים המתרחשים בשטח" (עמ' 219-218). אכן, בריחה זו אל "גובהי החזון", אל ה-"wishful thinking", אל האוטופי, אחראית לקסם שהילכו כתביו על קוראי זמנו, אך גם לחולשתם הגדולה.

רמון מצביעה על היסודות האמהיים הכלולים בתפיסתו של גורדון, אבל אינה מדגישה מספיק את הזהות שהוא יוצר בין נשיות לאמהות (כביכול ייעודה האחד והיחיד של האשה הוא להיות אם), ואת האידיאליזציה שעשה למצבה של האם, שהמחקר הפמיניסטי סותר בכל תוקף (סימון דה בובואר, אדריאן ריץ', שולמית פיירסטון, ננסי פריידיי, ננסי צ'ודורו, אם להזכיר רק כמה שמות בולטים).

באחרית הדבר מנסה רמון להצביע על חשיבות הגותו של גורדון בימינו. היא רואה חשיבות זו בשלושה תחומים. ראשית, גורדון היה ממניחי היסוד למחשבה היהודית הדתית הלא-אורתודוקסית במאה ה-20, ורעיונותיו עשויים לגשר בין ההגות הציונית החילונית הלאומית להגות הציונית הלא-אורתודוקסית הדתית. שנית, גורדון הציג את הציונות כפרויקט נשי, ש"יש בו דגש על עבודה יומיומית יוצרת והסתייגות מאידיאליזציה של צבאיות ומתאוות השלטון" (עמ' 231). מכאן משתמע, בין השאר, הצורך הדחוף לבלום את האסונות האקולוגיים הנובעים מן היחס המנוכר בין האדם לטבע, ותמיכה בתוקף המוסרי שיש לצמיחת שתי תנועות לאומיות בארץ ישראל.

ונקודה אחרונה: ברמה הפילוסופית תרומתו של גורדון טמונה בניתוח מהות הכוח, והעמדת תורת מוסר קדם-פמיניסטית שרואה בחיוב את העוצמה וההעצמה, אך דוחה כוחנות, תאוות שלטון והיררכיה. בהצבעה על שלוש נקודות אלה, יפות ונכוחות בפני עצמן, נדחקת כמדומה המחברת, כגורדון בזמנו, אל "גובהי החזון". יש בהחלט עניין לשוב ולדון ברעיונותיו בימינו, ודאי בדרכה הבהירה והמנומקת של רמון, אבל צריך להודות שהדבר נעשה במציאות שדחתה מכל וכל רעיונות אלה. חזונו של גורדון נכשל כליל. המפגש המחודש של היהודים עם מולדתם ההיסטורית לא הצמיח את השינוי התודעתי המיוחל, והמציאות הישראלית כיום (קפיטליסטית, פוסט-מודרנית, פונה אל הדימוי והייצוג, אל החוץ ולא אל הפנים במונחיו של גורדון) היא היפוכה הגמור של המציאות שאותה חזה "הצדיק הנסתר" של העלייה השנייה.

פרופ' אברהם בלבן הוא משורר, סופר וחוקר ספרות. הרומן שלו "אומרים אהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

תגובה לדבריו של שר החינוך באשר לנישואים בין־דתיים

דבריו של השר רפי פרץ באשר לנישואים בין דתיים הם שיקוף של תפיסה דתית פגומה וזילות שואה. השימוש במושג שואה בקשר של התנהגות אנושית הנובעת מבחירה, פוגעת בזיכרם של קורבנות השואה וניצוליה, ויש בה אף יסוד כלשהו של שנאת זרים וגזענות.

איך פרשת קרח תעזור לנו לפתור מחלוקות?

איך קובעים לפי מי ״הלכה כמותן״? עד כמה עלינו להילחם על האמת שלנו מבלי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע צד כזה או אחר? מאמר על פרשת קורח מאת נאוה ב.מאירסדורף.

על החירות, המסגרת והגבול

ליל הסדר הוא חווית יסוד ביהדות הישראלית וכמעט כל היהודים בישראל מציינים את ליל הסדר בדרכם. מצד אחד הם מתחברים לעבר ולמסגרת עתיקה, מצד שני הם מחדשים ומתאימים אותו לצורכיהם ולאופיים. בעיני זהו ביטוי למתח של חירות כי בעצם המסגרת והגבול הם הכלים המאפשרים לה להתבטא.

לפתח חטאת רובץ – מניעת שחיתות דורשת מודעת אקטיבית

החובה לנהוג ביושר ולחלק את ההון הציבורי בהגינות ובשקיפות מצויה בהלכה היהודית כמו במסורת משפט ובחוקי דתות אחרות. הדגש שמביאה עמה המסורת הוא ההכרה שהשליט מועד להיכשל ולכן יש לבנות מנגנונים שיגנו עליו מפני הכישלון, הן בצמצום היכולת שלו להחליט לבד והן בהכנסה למודעתו בטקס אקטיבי יומיומי את החשש מכישלון.

תוכניות הלימוד

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים



גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.