עם פרוס המאה העשרים ואחת מוצאת עצמה החברה הישראלית, למרות, ואולי בשל צמיחתה הכלכלית המואצת, במבוכה רוחנית ומוסרית עצומה, כשאוכלוסייתה מפוצלת ומרובדת יותר מאי פעם. תופעות אלה באות לידי ביטוי באתוס המשיחי-הדתי מחד גיסא, ובריקנות קיומית רוחנית מאידך גיסא.

אנו מאמינים כי הרבנות המסורתית, המסורה ליצירתן של קהילות ומפעלים חינוכיים ורוחניים, יכולה לשמש מנוף חשוב בשינוי התודעה הציבורית הישראלית ובהפיכתה אחראית כלפי האומה ורגישה כלפי הפרט. דרך זו עשויה להוביל את החברה הישראלית במסלול חשיבה חיובי, שיחזיר אותה אל ערכי היסוד עליה היא הושתתה. יכולתם של רבנים מסורתיים להתמודד עם הניכור הרווח בחברה הישראלית נובעת מתפיסתם את המסורת היהודית לגווניה כתודעה המתייחסת למגוון התופעות האנושיות והתרבותיות היהודיות, המציבה גבולות ומקרבת לבבות, ומחברת בין יחידים, משפחות, קהילות ועמים. להנחלת התודעה הזו לרבנים בדרכים שונות יש אפוא, ערך תרבותי, מוסרי ולאומי גם יחד.