skip to Main Content

מדוע כיסוי עיניו של יונתן רזאל הוא פסול ומתי זכות הבחירה עומדת למבחן?

מדוע כיסוי עיניו של יונתן רזאל הוא פסול ומתי זכות הבחירה עומדת למבחן?

בחודש האחרון קיימנו את טקס ההסמכה העשרים ושמונה של בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר. עסקנו בקדושה, בסולם שעולים ויורדים בו וכל פסיעה בו חשובה, ובמסע בין סיני לציון. אבל האירוע הדתי שהגיע לעיתונים של יום שלישי היה הופעתו של יונתן רזאל בפסטיבל "צמאה". לא בגלל איכות השירים, אלא בגלל שיונתן בחר להופיע בפני נשים בלבד, וברגע שאלו התחילו לרקוד, הוא כיסה את עיניו בטייפ שחור.

התמונה של יונתן מביכה, והשאלה היא האם זכותו של יונתן להביך את עצמו, או שיש משהו פוגעני במעשה שלו?

וכך למשל כתב בפייסבוק אחד הדנים בנידון: "זכותו של כל אחד לעשות מה שנראה לו. למה את חושבת שאת יכולה להעביר ביקורת?"

ואכן, הסיבה שקשה לנו להסתייג מהמעשה של יונתן היא שהערך הבסיסי שלנו הוא זכותו של אדם לבחור. יונתן לא הגביל את זכותו של הקהל שלו לבחור, אלא יונתן בחר לבחור בעצמו. נראה כי בשפה של זכויות, אין סיבה להתנגד למעשה. יונתן בחר, הוא לא פגע באופן ישיר באף אחת, ואף ייתכן שבקהל הנשים שבחרו ללכת להופעה נפרדת, הפעולה נתפסה כסבירה ואולי אפילו מתחשבת ומאפשרת.

אבל האתגר שלנו הוא לא לשים בלב הערכים שלנו את החירויות בלבד, את זכותו של אדם לבחור, אלא לקיים את הערך הזה לצד ערכים אחרים, ולחשוב כיצד ערכים אלו צריכים לעצב את המרחב הציבורי שלנו.

ערך כזה למשל הוא כבוד האדם, וכמובן כבודה של בת חווה. חלק מן הקושי בכיסוי העיניים הזה, המודגש והמוחצן, הוא הזיהוי של אישה רוקדת כאובייקט מיני, כאישה מפתה. זהו כמעט שחזור של המיתוס של לילית שמעבירה אנשים על דעתם ולא מאפשרת להם להיות אחראים על מעשיהם.

ערך נוסף הנוכח בעולם הדתי הוא קידוש ה' ומנגד איסור על חילול ה'. קשה לראות במעשה הזה, מעשה שמגדל שם שמיים. נכון, הוא נעשה באולם סגור, אך נראה לי שבימינו אנו, צריך להניח שכל מה שנעשה בציבור ואפילו אם הוא מצומצם ומסוים, יהפוך לנחלת הכלל.

במסע היהודי שלנו, החל מקבלת התורה ועד להקמת המדינה, חווינו התגלות וקבלת ערכים ומאבקי הישרדות ששיאם בהקמת מדינת ישראל אשר הפיגה את החשש הקיומי ששרר באותה תקופה. שבעים שנה אחרי הקמת המדינה עלינו לשאול מהו המטען הערכי שעומד בבסיס המדינה שלנו, המרחב הציבורי שלנו, והחיים הפרטיים שלנו.

אחד הערכים שנמצא בבסיס העולם הערכי שלי הוא כבוד האדם. זהו ערך שמחייב לעשות כל שניתן להימנע מהחפצה של נשים, והשטחתן לכדי אובייקט מיני. זה אומר שיש להימנע מפרסומות המשתמשות בגוף האישה כדי למכור או שמגכיחות אדם על בסיס מוצאו. ויש להימנע גם מהפרדת מדרכות בבית שמש, מהפעלת מדיניות של קבלה לבתי ספר על בסיס מוצא, מהנהגת ועדות קבלה ביישובים ומיצירת קווי הפרדה. לכן התנהגות מחפיצה של זמרים בהופעה אינה ראויה בעיני.

ערך אחר הוא החובה לחיות חיים ערכיים, לקבל החלטות מתוך מודעות וקשיבות, להיות אחראי למעשיך, ולעשות ככל הניתן שיתאימו לתפיסתך הערכית. לשם כך מן הראוי להקדיש זמן בחיים, ובכל יום ויום לבירור ערכי, כדי שההחלטות הנקודתיות שלי יהיו שקולות וייקחו בחשבון מה שצריך.

כל רגע בחיים שלנו יכול להיות רגע קדוש, וכל רגע יכול להפוך מחולל. הבחירה שלנו, כמו גם הנכונות שלנו לבחון את מעשינו בכל יום מחדש, היא בעיני אתגר החיים שלנו.

בית המדרש שאני עומד בראשו הסמיך בחודש האחרון עוד רבות ורבנים, שבעזרת ה' יוכלו לסייע לנו כחברה וכפרטים לחיות חיים ערכיים במסע האינסופי שלנו.

הרב אבי נוביס דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.

Back To Top