skip to Main Content

עבודת הקודש של השפעה רוחנית

הקשר בין רבנים לתלמידים לובש צורות רבות במסורת שלנו. הזוהר (ח"ג, קנג.) מציג אותם כירח וכשמש – הבסיס של העולם. הרמב"ם (אבות א:ו) משווה קשר זה לחברות ברמה הגבוהה ביותר. עפ"י הרבי מצ'רנוביל, המאור עיניים, זהו כקידושין בין בעל ואישה.

המילה הראשונה בתורה, "בראשית" נקראת במדרש בראשית רבתי כראשי תיבות של שש מילים אשר לעניות דעתי מסבירות את הפוטנציאל ואת הממשות של הפיכת ההשפעה הרוחנית לפעולת קודש ולאלוקית.

ד"א בראשית, אין בראשית אלא שש מדות של מעשה אומן ואלו הן: בניות רקימות אמיצות שרשות ישיבות תמיכות, אמר הקב״ה בראשית בניתי רקמתי אמצתי שרשתי ישבתי תמכתי את השמים ואת הארץ"

ששת היבטים אלו צריכים לעורר בנו צורך ליצור מנשר לקידוש ההשפעה: האם רבנים יכולים לאגד בתוכם דרישות אלו אל מול תלמידיהם? האם יש לתלמידים את ההתנסות של "רגעי בראשית" בעת המפגש שלהם עם רבניהם?

אלו הם הקווים המנחים והאתגרים: בנייה: האם תלמידים יוצאים גדולים יותר / מועצמים יותר מאשר כשהם הגיעו? האם התגלה יותר ממהותם אשר עתה נגישה להם? רקמה: האם לתלמידים יש את היכולת לקשט את מלבושי נשמתם בדרכים חדשות? האם יש בידיהם כלים לשזור יחד חלקים בתוכם שהיו לפני כן מפורדים? אימוץ: האם תלמידינו מתהלכים בתחושה שהם חשובים בעיני רבניהם? האם הם חשים שהם נמצאים בעולמו של הקב"ה עם שותף נאמן? האם יש להם תחושה של עמידות שהועשרה? שירוש/השתרשות: איזה חלק מתוכנו, הרבנים, השרשנו בלב תלמידנו? לאיזה חלק מעולמו של האל הם קוראים "בית"? ישיבה: בעולמנו המתפתח ללא הרף, האם אנו מקנים לתלמידינו תחושה של ישוב דעת/יציבות? האם אנו משרים עליהם תחושה של ביטחון וחופש המאפשרת להם לחקור את העולם? תמיכה/עמידות: האם תלמידינו יודעים שלא משנה היכן הם יהיו, רחוק או נמוך ככל שיהיה, אנו, רבניהם, נמצא אותם ונטפח בהם חוסן נפשי ועצמאות?

במשחק פנימי זה של אור וחושך, מפגש בין שמיים וארץ, מתקיים המפגש עם האלוקות. במקום זה הקשר של רב / תלמיד מקבל מימד של קדושה, התקדשות.

התלמוד מורה שהתורה נמסרה כאש שחורה על גבי אש לבנה, ואנו, בהתאם למסורת זו, עלינו לשמר את האחידות של האותיות השחורות עם הרווחים הלבנים על הקלף המרכיבים את ספר התורה, כיאה לקריאה פולחנית. הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב מלמד ששתי אותיות המודבקות יחד יפגמו בהתגלמות של הרווחים הלבנים – מילות ההתגלות הם שלמות אבל השקט והסוד של ההתגלות נפגם. הקדושה של ההוראת דרך נוצרת כאשר שני תחומים חבוקים – הידוע והלא ידוע, העבר והעתיד, הנגלה והמתגלה תמיד. רבנים ותלמידים כאחד מעוצבים מאותיות שחורות ומרווחים לבנים. במפגש זה, תלמידים ורבנים אוחזים במימד הקדושה.

אני משננת את מזמור קכא' בתהילים לפני כל שיעור שאני מלמדת ולפני כל מפגש עם תלמיד. שננתי מזמור זה מספר פעמים ביום במהלך 16 השנים האחרונות. אני עושה זאת מתוך הכרה במסתורין ובברכה שבמפגש אשר עומד להתרחש. אני עושה זאת מתוך תחושת כבוד כלפי הלא נודע ולקראת המסע שעומד בפניי ובפני תלמידיי – בדומה לאמירת תפילת הדרך. אני עושה זאת מתוך הכרת תודה לאמון ואמונה ולאהבה שנחלוק, ללא קשר לתוכן הלימוד או לשיחה שתתרחש. אני עושה זאת מתוך תחושת ענווה כשאני חושבת על כך ש"כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו" ו"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ."

במהלך חיי גברים ונשים רבים ומבורכים הולידו אותי שוב ושוב. וברכת חיי היא שיילדתי, תודה לאל, ילדים/תלמידים רבים אהובים וקדושים.

"אלי אלי שלא יגמר לעולם".

(מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית, שמע, תשרי ה'תשס"ח)

הרב ד"ר מימי פייגלסון היא משפיעה רוחנית בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.

Back To Top