אמונה באלוהים / הרב ראובן המר חוברת מס' 1 בסדרת עקרונות התנועה

הרב ראובן המר
חוברת מס' 1 בסדרת עקרונות התנועה עורך הסדרה: הרב פרופ' ראובן המר.

כדי להבין את מושג האלוהים ביהדות ואת חשיבותו, עלינו לעמוד בקצרה על ראשיתו.
בתקופות קדומות היתה קיימת אמונה בכוחות על-טבעיים ועל-אנושיים בכל עם ובכל תרבות. אולם, בין השקפות אלה לבין ההשקפה היהודית לא היה דבר. עפ"י תפיסת תרבויות אלה לא היו האלים עצמאיים באופן מוחלט, אלא היו נתונים להשפעת הטבע והמאגיה. הם נולדו, הולידו ומתו, חיו חיים גשמיים גופניים דומים לאלו של בני האדם אבל ביתר אינטנסיביות. לא רק שהיו הרבה אלים לפי אמונות אלה, ולא רק שהיו ביניהם חזקים יותר וחזקים פחות, אלא שהם היו רעבים, צמאים, חולים, ורבו זה עם זה. בנוסף לכך, מבחינת המוסר לא היתה זהות בין הטוב והאלוהי. נהפוך הוא, האמינו באלים טובים ובאלים רעים. לפי מסורות מסויימות היתה תמיד מלחמה בין שני כוחות שווים: הטוב והרע. לכן כתב ישעיהו "יוצר אור ובורא רע" כדי לשלול את הדעה הזאת. לפי אמונת ישראל, קיים רק אל אחד והוא ברא הכל במאמרו.

המהפכה של דת ישראל לא היתה רק בנושא אחדות האל אלא היא היתה גם בבחינת השקפה חדשה ושונה לחלוטין על מהות האל. בניגוד לדתות אחרות, האמונה באלוהים ביהדות אינה מבוססת על ניסים או על מאגיה, אלא על תפיסה אינסטנקטיבית של קיום האל. כל עוד אני מבין שהאל הוא "אחר" – שאי אפשר לתפוס את מהותו לא הדמויות ולא במלים או במושגים, אני מבין שיש לו היכולת לפעול בעולם מבלי להפוך את הסדר שהוא עצמו קבע. האל המתואר בתורה אינו כפוף לכוח אחר, אינו מושפע ממאגיה ואינו זקוק לצרכים גשמיים. כל רצונו הוא מוסרי וכל דרישותיו מבני האדם הם צדק, יושר ורחמים. ברור שהוא האחד והיחיד במובן של שונה מכל דבר אחר. אפילו השם של אלוהים המופיע בפעם הראשונה בתורה, השם המפורש מבטא את הרעיון הזה, כי השם בא מן השורש ה – י- ה ("אהיה אשא אהיה") הוא זה שהיה הווה ויהיה, הוא נמצא בכל מקום ובכל עת בהתאם לרצונו החופשי והוא היסוד של כל מה שקיים. בניגוד לדתות אחרות, התורה אינה מרבה לדבר על אלוהים, בוודאי לא לתאר אותו ולא לספר על "תולדות חייו" כביכול. סיפורים אודות חיי האלוהים אינם קיימים בתנ"ך. קיימות רק דרשותיו על בני אדם, דו-שיח ואינטראקציה עם בני אדם ובמיוחד עם בני ישראל. יש שבח לאלוהים שמתבטא בעצם התגובה שלנו לפעולותיו ולנוכחותו.

ואפילו על זה, כתוב בספר תהילים: "לך דומיה תהילה" אין מלים בשפת אנוש הראויות לו והיכולות לתאר אותו באמת. יש תאור של תגובות אלוהים למעשי הדם והרהורים אבל תו לא. והסיבה פשוטה, התורה מהססת לתאר את הבלתי מתואר. מילותיה לגבי אלוהים בן בגדר שירה, סמלים ורמזים. ההרגשה היא שעצם מהותו כל כך נשגבה ושונה שכל נסיון לתאר אותו בתמונה, בפסל או אפילו במלים יגרום לו עוול. ההכרזה של משה, שהפכה לסיסמא של היהדות ובימי חז"ל לשבועת אמונים של היהודי – קריאת שמע – היא פשוטה וקצרה עד מאוד: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".ה', השם המפורש, הוא האלוהים שלנו, כלומר אנו מאמינים, משתחווים ומקשיבים רק לה' ולא לשום כוח או יישות אחרת. "ה' אחד" – כל מה שאפשר לדעת על ה' הוא שהוא אחד, יחיד, שונה ומיוחד. אין אחר כמוהו, ובידע זה עלינו להסתפק. כאשר ביקש משה להבין את דרכיו הוא שמע על מידות ה', על היותו "ארך אפיים ורב חסד ואמת…" (שמות ל"ד; ו') וכאשר ה' מראה את עצמו למשה הוא אומר "וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות ל"ג; כ"ג), כלומר אין האדם, אפילו הקדוש והטוב ביותר, יכול להבין את המהות האמיתית של האלוהים. הוא מסוגל רק לתפוס חלק קטן של האמת.

גם בתקופת חז"ל נמנעו מסיפורים על חיי האל. השתמשו במשלים אולם נמנעו מלדבר על אלוהים עצמו. הרבו לדבר על מידותיו של הקב"ה, מידות שנלמדו ונדרשו מהתורה, ובעיקר מידת הרחמים ומידת הדין, כלומר הצדק והרחמים, ולפי חז"ל מידת הרחמים גוברת על מידת הדין.

האמונה באלוהים בימינו
בימינו התעוררו כמה בעיות בענין האמונה באלוהים. בחיבורנו זה נעלה שלוש מהן. הראשונה – האמונה והמדע. יש הטוענים שללא הוכחה מדעית וודאית אי-אפשר להאמין בקיום האלוהים. אלא שהם שוכחים שכולנו מאמינים בדברים שאיננו יכולים לראות ואיננו יכולים להוכיח בוודאות גמורה. השאלה איננה האם המדע יכול הוכיח את קיום האל אלא האם המדע יכול לשלול את קיומו. בהמשך לשאלה זו נשאלת השאלה השניה – האם יכול האלוהים לפעול בניגוד לחוקי הטבע? האם ניסים במובן זה באמת חלו? מעניין שגם במאמרי חז"ל יש רמזים לעיסוק בשאלה זו. למשל, האיסור על תפילת שווא (ברכות ט'; ג') מצביע על התפיסה שחוקי טבע אכן קיימים ואפילו האלוהים הכל יכול אינו פועל בסתירה להם.

דומני שעיקר האמונה באלוהים אינו מבוסס על ניסים מסוג זה אלא על הרעיון שהטבע עצמו וחוקותיו הם כולם פועל יוצא של רצון האלוהים, לכן טענתי שהחוקים הקיימים, המבוססים על סדר, מצביעים על כוח עליון המסוגל לכוון חוקים כאלה. הקביעה של היהדות היא, שכל זה אינו באקראי ואינו דבר מכני גרידא, כלומר לא שהיה איזה כוח שהפעיל את העולם ומאז אין לו מגע איתו. אלא כמו שכתוב בסידור "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ו"… על ניסים שבכל יום עמנו". הכוח העליון לא רק ברא את הכל אלא פועל כל הזמן וכל דבר בעולם הוא נס. יתכן שהבנתנו החדשה את חוקי הפיסיקה דורשת עדכון של השקפותינו, אבל אין בכך כדי לסתור את רעיון קיום האל. גם בעבר היתה התפתחות. עד תקופת הרמב"ם, למשל, היו שלא ראו שום סתירה בין צורה גופנית של האלוהים לבין השקפת היהדות, אבל בא הרמב"ם ולימד שאמונה זו היא בניגוד למושג נשגב של אלוהים. היו שחלקו עליו אך בסופו של דבר, נתקבלה דעתו על היהדות כולה.יתכן שגם היום חייבים לתפוס את אלוהים אחרת מאשר אבותינו תפסו אותו. אבל יש הבדל עצום בין הטענה שהמדע דורש את חיסול האמונה או מוכיח שאין אלוהים לבין הטענה שחייבים לשנות את השקפתנו ולהתאימה לידע המקובל היום. השקפתנו חייבת להיות מתוחכמת יותר ומתקבלת על הדעת אבל אין צורך לשלול את אמונתנו.

הבעיה השלישית היא בעיה מוסרית – צדיק ולרע לו – בעיה שאינה חדשה אבל עולה ביתר חריפות בתקופתנו. הבעיה מורכבת עד מאוד ובמסגרת זו אין מקום לדון בה לעומק. לענייננו, חשובה הטענה שהשואה וכל אסון אחר, סבל ומות טראגי, מוכיחים ש"לית דין ולית דיין". אנו שומעים כמה תשובות של מאמינים לשאלה זו, כגון: שבאמת יש צדק במעשיו אבל איננו מבינים זאת, שהכח של אלוהים מוגבל ולכן אינו יכול למנוע את הפשע. אני נוטה לחשוב שכאשר ברא אלוהים את העולם הוא הכניס בו שני מרכיבים שהגבילו את התערבותו בנעשה בעולם, האחד – חוק הטבע הכולל את עצם האופי החומרני שלנו שעלול להמיט אסונות (ולכן המונח התלמודי – עולם כמנהגו נוהג) והשני – חופש הפעולה והבחירה של בני האדם המאפשר לרשע לגרום עוול לאחרים. אם אלוהים היה מתערב בכל מקרה ומקרה לא היה העולם שאנו מכירים יכול להתקיים.

העולם היה הופך למקום בלתי יציב והאדם – לייצור מכני, בלי חופש פעולה. בסופו של דבר חוזרים אנו למאמר חז"ל: "אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מיסודי הצדיקים" (אבות ד'; י"ט). אבל אם הברירה היא בין לומר שאין אלוהים ולכן אני מבין מדוע יש רע בעולם או לומר יש אלוהים ולכן אינני מבין מדוע קיים הרע, אני מעדיף את האפשרות השניה. ברצוני להדגיש שחשוב לזכור שאלוהים הוא שונה, אחר מבני האדם ולכן כל מה שאומרים עליו רחוק מן האמת. כולנו התנסינו בחוויות שקשה להסבירן לאחרים אבל בכל זאת הן החוויות שחווינו. אי אפשר לתפוס במלים את הרגשות שלנו: אהבה, יראה ואפילו שמחה. מלים רומזות, ולא יותר. על אחת כמה וכמה לגבי האלוהים. משתמשים בלים אבל חייבים להיות מודעים למגבלות השפה. הבעיה היא שחסרה לנו היכולת להביע את דעותינו בדרך אחרת. אנו מנסים להמנע מלשון גסה בקשר לאלוהים, אבל אפילו מילים פשוטות כמו – "אמר" או "חשב" עושות שימוש בטרמינולוגיה אנושית, במושגים הקשורים לאופי הגופני שלנו, כלום אפשר אחרת? אי-אפשר להוכיח בוודאות, באופן שכלי או מדעי, את קיום האלוהים. לו כך היה המצב לא היה העניין מהווה נושא למחלוקת ולא היה דורש אמונה. אבל השכל יכול בהחלט לעזור לנמק את מידת הסבירות של אמונתנו ולטהר את דעותינו מאמונות טפלות וממושגים בלתי קבילים לאור הידע המדעי. ניתן לומר שאין הוכחה, לא הגיונית ולא מדעית, שיכולה להוכיח שאין אלוהים. להיפך, עצם קיום העולם, הסדר והחוקיות שבו מצביעים על קיום בורא. אולי קשה להסביר את הכל כאשר מאמינים שיש אלוהים,אך שה פי כמה להסביר את קיומנו בלי אמונה זו.

אם כן, בלי להתכחש למדע ולשכל ניתן להאמין שקיים אלוהים שאינו נחות מיצוריו, ובמיוחד מהיצור המפותח והנעלה ביותר – האדם.במקום לחשוב שהידע המודרני סותר את אמונתנו, אפשר לטעון שהוא מחזק אותה. המהפכה של התקופה המודרנית, והיא מהפכה במובן הקיצוני ביותר של המילה, היא שהמדע והטכנולוגיה החדשים מאפשרים לנו לחקור ולחדור בשני כיוונים: פנימה עד העומק של כל תא וגרעין אטומי, ובכיוון ההפוך, החוצה עד לחלל ולאין סוף, לבדו מרחקים שקשה למוח ולשכל האנושי לתפוס אותם. חקר העולם בשני הכיוונים האלה מצביע על קיום של חוקיות ואירגון בהרכב מפורט וכולל עד כדי כך שאנו עומדים במצב של יראה והשתוממות. רק בימינו רואים את המורכבות המופלאה, הטמונה בכל פריט של הקיים, מורכבות שאפילו הדמיון האנושי מתקשה לתפוס, וכל פרט נוסף של ידע מעלה אין ספור שאלות חדשות. המדע אינו בא במקום הדת ואינו יכול אפילו לגשת לשאלות שהדת שואלת כי האמונה עוסקת בשאלות המוחלטות ביותר: קיום האל, פעולותיו, דרישותיו.

אפילו אם יצליח המדע להסביר לנו איך נברא עולם, השאלה מי ברא אותו ולשם מה תשאר בלתי פתורה. העובדה שהמדע מוכיח את מורכבות העולם ואת אחידות חוקי הטבע, מצביעה יותר ויותר על כך שהעולם לא נברא באופן מקרי אלא שהוא פרי יצירתו של כוח שאין ביכולתנו לדמיין. הידע החדש של היום אינו שולל את ריגשות היראה והכבוד העומדים בבסיס האמונה אלא רק מחזק אותם.אולי שולל המדע את הפשטנות הנאיבית שאפיינה חלקים של דתות מסויימות, אולם כשם שהמדע מחייב מושג של אלוהים שאינו בניגוד לידע שלנו, הוא מחייב גם מושג של אלוהים המתאים לעולם כה נפלא. האל אינו נמצא במקום מסוים בעולם, והוא אינו חלק של העולם הפיסי. הוא אינו אדם או אדם גדול.

מי שיכול לברוא ולהנהיג עולם בלי גבולות של זמן ומקום מוכרח להיות שונה באופן מוחלט מכל המוכר לנו, אבל השוני הזה אינו מתבטא בפיחות של כוחותיו, אלא במורכבות המושג. וזה היה המסר של התורה בשלילת הפסל והתמונה; לא רק שאסור לנו לחשוב שהפסל הוא אל, אלא שאסור לנו להגביל את המושג של אל לכל דבר אחר הידוע לנו. האמונה בנויה על בסיס הנודע וקובעת את קיום האל, והמדע אינו יכול מחד לשלול את קיומו ומאידך לא להוכיח שאינו קיים. האמונה מודה באזלת ידה לדעת את היישות הזאת בצורה מוחלטת. היא אינה יכולה לתאר את אלוהים ואסור לה לנסות. מספיק שהיא חשה בנוכחותו ובקיומו כתגובה אינטנסיבית, מתחשבת במגבלות של ההבנה האנושית, ונעזרת בידע המדעי כדי לחזק את דעותיה וכדי לטהר עצמה מאמונות טפלות ומרעיונות שאינם מתאימים למציאות.

אינני יודע אם השכל יכול להביא לאמונה כזאת, אבל הוא יכול לחזק אותה. בסופו של דבר האמונה באה יותר מעצם ההרגשה שעולמנו, חיינו ונפשותינו – דברים נפלאים הם ולכן אני חש שקיים דבר נפלא עוד יותר. לתגובה הזאת קוראים תחושת היראה – לא פחד, אלא יראת כבוד.

היהדות הנורמטיבית אינה דורשת שנרגיש ונראה באופן מיסטי את כבוד ה', אבל היא כן דורשת שנפתח את ליבנו לכל דבר שהוא ברא ולא נשכח שאנחנו – בני האדם – איננו לבד בעולם ואיננו אדונים בעולם אלא יצרים ולכל יצור יש חובה ליוצרו, חובה למלא את דרישותיו ואת ציפיותיו.

במובן מסוים אפשר לטעון שהאדם המודרני דומה לאיוב. היתה לו אמנוה, אמונה אולי פשטנית מדי. הוא עבר סבל גדול, ראה בחורבנו של עולם, למד דברים שלא היו ידועים לאבותיו, מצא את עצמו במצב של אי-וודאות, של ספקנות, של הצורך לעכל הרבה ידע חדש שסתר את דעותיו הקדומות. אבל כמו שאיוב הגיע בסופו של דבר להבנה חדשה ולאמונה צרופה וחזקה יותר דווקא כאשר החל להבין את הגדלות הנפלאה של הבריאה, של הקוסמוס, שבו מקומו וחלקו קטנים עד מאוד, כך גם האדם המודרני הפוקס את עיניו לניסים של כל יום, לסדר וליופי האין סופי של העולם ולסוד של עצם קיומו כבן אדם בעל שכל, בעל רגישות, בעל מוסר ויכולת נפלאה, יגיע לאמונה המתאימה, לא לאמונה המתיימרת לענות על כל שאלה אלא לאמונה כמו זו שאיוב מבטא:

"לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני לא אדע… לשמע-אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך…" (איוב מ"ב; ג',ה').

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *